"על מה נדבר בפגישה האחרונה
שלנו?" שאל כץ.
"על מה אתה רוצה שנדבר?"
"תראה, איגור, כבר המון זמן שאני חושב
להפסיק את החקירה שלך".
"אני יודע, אריה, מאז ששת".
הלכנו על שביל הכורכר המוביל צפונה, לכיוון ראש
הנקרה. משמאלנו נשבר הים שוב ושוב על המצוקים הקטנים. כבר היה אור יום אבל השמש
טרם זרחה.
כץ נפנה אלי ואמר, "תסלח לי לרגע
איגור".
הוא חצה את המטר שחצץ בינינו בזרועות פרוסות
וחיבק אותי בחוזקה. הפנים שלו היו מולי והוא הדיף ריח שבילדותי נהגתי לכנות "ריח
של זקנים". אבל לא היה בהתנהגותו שום דבר זקן. מה שהתחיל בחיבוק אמיץ המשיך
מיד לבדיקה זריזה של גופי. הוא לא עצר בשום מקום ואני התביישתי לרגע. כשהיה שבע
רצון המשיך לתכולת כל הכיסים, בדק את מפתחות הרכב ואת מחזיק המפתחות ומישש במהירות
את אריג החולצה והמכנסיים שלבשתי. הוא לא פסח על כלום. בירכתי את עצמי שלא נעניתי
לרועי או לראלה.
"מצטער, איגור. זה הכרחי אם אנחנו
מתכוונים לדבר בחופשיות".
משכתי בכתפי ורכסתי מחדש את הסנדלים. גל גדול
התנפץ משמאלנו ברעש גדול והתיז אלפי רסיסים מלוחים. כץ הצביע על הים.
"יפה פה, הה?"
"כן, מאוד. אתה בוודאי חשבת על קולות
הגלים, אריה".
"גם עליהם, כן. אבל בוא נחזור לששת".
"לא היית צריך להרוג אותו", אמרתי.
כץ הביט ישר קדימה והמשיך ללכת על השביל הכבוש.
"אני באמת לא ידעתי על זה שפנינה היתה אימא
שלו עד אחרי שנוגה מתה. מבחינתי הוא היה המניאק שסיפק את הרעל וזהו זה".
"ואחרי שחיסלת אותו חשבת שהנושא
נסגר".
"מבחינתי הוא סגור כבר כמה חודשים".
"יכולת לומר לי להפסיק ולחטט, אריה".
"רציתי. פחדתי שתשאל למה. נורא מחשיד
להפסיק חקירה כשאין לך רוצח ביד. מה הייתי אמור לומר לך, שאיבדתי את יצר הנקמה?"
"ואז ירית על ראלה ועלי מתוך מחשבה שניבהל?"
"לא טענתי שאני גאון".
"מאיפה האקדח, אריה?"
"אתה מצחיק אותי, אדון חוקר פרטי יקר.
כשעוברים תחת ידיך מאות אקדחים אין שום בעיה להשליש לעצמך כמה לשימוש עתידי".
"להשליש?"
"להטמין בנקודת ציון ברורה, מוגדרת
ואקראית לגמרי".
"והאקדח הזה?"
כץ היה נרגש עכשיו, בדומה לפעם הראשונה שראיתי
אותו. למרות זאת הוא לא הרים את קולו. למעשה הוא כמעט לחש בקולו הניחר והחרוך.
"האקדח? תניח שמזמן לא קיים יותר. אולי
מפורק לגורמים וקבור, או גרוס כפסולת מתכת בקונטיינר בדרך למזרח הרחוק או מותך
לחנוכייה למשל בבית יציקה. מה זה משנה בכלל?"
"אתה צודק", אמרתי. "אולי זה
באמת לא משנה כלום".
הוא הביט בי. המשכנו ללכת. משמאלנו על שפת הים,
כמה עשרות מטרים מאיתנו, ישב דייג, חכתו עומדת שעונה על ירכו. מצוף טורקיז קטן
ריקד על פני הגלים.
"אולי זה לא משנה לך, אבל אתה הרגת רק את
השליח", אמרתי.
"אל תקשקש, איגור", דרש.
"אתה יודע שלא ששת הרג את נוגה, נכון אריה?"
"למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שהוא סיפק את הדיואית המשחירה
אבל לא את מה שהרג את נוגה".
כץ המשיך ללכת. הוא האט את הקצב ותלה בי את
מבטו. צעדתי לידו והחזרתי לו מבט שווה לשלו.
"על מה אתה מדבר לעזאזל?"
"זאת לא היתה תאונה, כץ".
הוא נפנה אלי במהירות ואחז בכתפי בשתי ידיו. הראש
שלו התקרב לראשי. חשבתי שהוא הולך לנגוח בפני.
"בוודאי שזאת היתה תאונה, כולנו הורעלנו.
על מה אתה מקשקש?"
הרחקתי את פני ממנו והמשכתי ללכת. הוא נשאר
שנייה מאחור אבל הדביק אותי תוך שלושה צעדים.
"תפסיק לרגע את המשחקים, אריה",
פניתי אליו תוך הליכה. "שנינו יודעים שישנם דברים שלא אמרת. קודם כל נוגה
הלכה להנפיק. היא רבה איתך על זה מעט ועם סולומון הרבה. הוא לא הכחיש שהוא נגד
וידע שהוא הולך לאבד שליטה בחברה. נכון שהיה נשאר לו לא מעט כסף, אבל לא היה מדובר
בכלל בזה. הוא רואה את כפירים כמפעל חיים ופחד שעם אובדן השליטה גם חייו ייגמרו".
כץ הלך לידי. שנינו הגברנו קצב מבלי משים.
עברנו כבר למעלה ממחצית הדרך לראש הנקרה.
"תמשיך".
"אני מנחש שהתמרמרתם ביחד על כך לא מעט.
התרחקת קצת מאשתך ובכיתם זה לזה על התסכול. אביגיל גם היתה שותפה לשיחות הקיטור
האלה די מהתחלה".
כץ כבר לא היה בכושר שהיה פעם. המצח שלו בהק
מאגלי זיעה אך הוא נשאר צמוד אלי, הולך במהירות. הוא ניענע בראשו בהסכמה בלי
להתכוון. ידעתי שאני מתקרב.
"ואז מישהו, אולי סולומון אולי אביגיל,
נזכר בדרך מעולה להפחיד מישהו עד מוות. פטרייה שפעילה רק במגע עם אלכוהול. כולכם
ידעתם שבכל ארוחה נוגה שותה, לרוב די הרבה. אבל אי אפשר שרק נוגה תגמור בבית חולים
ולכן לא היה יין בארוחה. רק אחריה. ואתם דאגתם לשתות מעט בעוד שהיא שותה כרגיל. עד
עכשיו אין שום דבר מיוחד. ארבעה איש אוכלים את אותו אוכל מאושפזים ומשוחררים, נכון
מר כץ?"
"גם אם זה נכון, אז מה?"
"אז נוגה היתה אמורה להיבהל קצת כי היא
היתה אמורה לסבול קצת יותר מהאחרים, אבל זה לא עבד ככה".
"אני אומר לך שוב, קרתה תאונה".
"לא תאונה ולא בטיח, היא נרצחה".
"על מה אתה מדבר, איגור". הוא נעשה
מעוניין.
"אני מדבר על מי ששנא את נוגה הכי הרבה.
מי שנוגה שלטה בחיים שלו כמעט מאז הצבא. ולא רק בחיים שלו ובעבר שלו, אפילו בעתיד
שלו".
"אם אתה מדבר על סולומון אתה טועה".
"אני לא מדבר על אריה סולומון. אני מדבר
על אשתו".
"אביגיל?" שאל כץ.
"כן, אני רואה שאתה שולט בקשרים המשפחתיים
של החברים שלך".
"תסביר לי למה אביגיל שנאה את נוגה",
התעלם כץ מהאירוניה שלי.
"כי נוגה ראתה בסולומון מנהל ייצור שניתן
להחליף, כי היא התנשאה עליהם בעצם זה שהתגאתה בפניהם שהיא נותנת לו שכר שווה לשלך,
אריה. כי ההנפקה היתה משאירה אותו ללא עבודה ועתיד, ושנינו יודעים שהוא מכור לגמרי
לעבודה. כי היא יכלה להעיף אותו מתי שעלה רצון מלפניה".
"לא מספיק איגור. מה שאמרת מספיק לקנאה,
אולי לטינה או כעס, אבל לא שנאה".
"נכון. יש עוד משהו, כץ. אני טוען שנוגה
שלטה בחיי המשפחה של הסולומונים".
"אהה?"
"כשנוגה ואריה סולומון היו בצרפת אחרי
הצבא היה לה תינוק ברחם. למעשה, לפי החשבון שלי היא יצאה הרה עוד מהארץ. הוא מת
ונקבר בכפר קטן בשם וִילֶבְּלֶבֶן בדרום צרפת. אחרי שהם חזרו, הטראומה הפרידה
ביניהם, ואז היא קיבלה את כץ מחדש, אבל כספח לבעלה במפעל שהם דירדרו לסף פשיטת רגל.
בלי הסוציאליזם של הקומונה, תחת מטרייה קפיטליסטית של אהרון מזא"ה, החותן שלך,
שיגשגתם והתעשרתם. ואביגיל, שידעה על ההיריון, לא רצתה להרות כי לא היה לה נעים.
"אבל אריה, כשעברו כמה שנים היא חשבה
שהגיע הזמן. הכול היה מוכן לסולומון קטן. גם גופנית אני מנחש שלא היתה בעיה או
מגבלה, לא כמו נוגה שכבר לא יכלה ללדת אחרי הלידה הלא מוצלחת באזור כפרי נידח
בדרום צרפת. אבל עכשיו פתאום נוגה התערבה, וכל התוכניות של אביגיל התנפצו. למה היא
לא שמה פס? אני לא יודע, תשאל אתה אותה. ברור לי שנוגה איימה עליה במשהו עם מנוף
מספיק ארוך וכואב עד שהיא ויתרה".
הבטתי בו פעם נוספת בעיון. בינתיים הורדנו את
הקצב עד כדי עמידה. לא הרחק מאיתנו היה ממוקם על החוף צעיר לבנוּני שהשליך חכה לים.
הוא עשה זאת בצורה מגושמת מעט. גם המצוף שלו היה בצבע טורקיז. חשבתי על רועי. זה המרב
שהספיק לאלתר בכמה שעות. אריה כץ הסתובב והחל ללכת לאט חזרה. הלכתי לידו. לא
התאפקתי ושאלתי, "זאת נראית לך סיבה מספקת לשנאה?"
הוא הביט קדימה ומילמל משהו.
"לא שמעתי, אריה".
"אם אתה צודק אז כן. אבל איך היא הצליחה?"
"מי?"
"אביגיל".
"אה, זה דווקא לא מסובך. ששת
סיפק גם פטריות אמנית. כמות לא גדולה של נבגים שאינם נראים בעין על הצלחת הריקה
מול הכיסא של נוגה והכול גמור. שילוב בין אמנית ודיואית הוא קטלני. בעלה והשותף
שלו בטוחים שקרתה תאונה טרגית, תאונה שלא ניתן להסביר את הסיבות לה כי הם שותפים
לדבר עבירה".
"אביגיל קנתה את הדבר הזה?"
הוצאתי מכיס חולצתי צילום של דף הפנקס שמירר את
חיי כמעט שנה והראיתי לו.
"אתה בטוח שככה זה קרה?" הוא שאל.
"אתה מעדיף לחיות בהכחשה או שאולי יש לך
דרך יותר טובה להבין את מה שאתה רואה? אביגיל תמיד בנתה על זה שיש לך נקודה עיוורת
גדולה כשמדובר בה".
כץ לא הראה סימני כעס. אולי אמרתי את מה שהוא
ממילא חשב.
"שמע איגור, קצת קשה לי להאמין לך או
להודות לך. תפשת אותי לגמרי לא מוכן. אתה בוודאי קולט גם ששום דבר ממה שאמרת לי או
שמעת ממני לא יחזיק מים חמש עשרה דקות בבית משפט או בתא מעצר בלי הוכחות או לפחות
עדויות תומכות. הודאה כזאת באיזושהי אשמה ממני או מאביגיל היא בלתי מתקבלת על הדעת.
את נוגה הכי קל להאשים, היא ממילא מתה".
הוא עצר והניח יד כבדה על כתפי.
"השיחה בינינו נגמרה. כל השיחות. תעשה לי
טובה ותן לי לעשות את הדרך חזרה לבד. אתה, שב ותדבר קצת עם איזה דייג. מי יודע,
אולי תגלה במקרה שהוא חבר שלך".
הלכתי
לחוף וחלצתי סנדלים. נכנסתי למים עד הברכיים ונהניתי מהקרירות. כץ הלך בצעד מדוד
דרומה עד שנעלם מאחורי הגבעה הקרובה.
*
רשומות
