רשומות
"אתה לחוץ בזמן אז אנסה לקצר כמה
שאוכל", אמרתי.
"תודה".
"אני מתנצל מראש אם השאלות שלי ייראו לך
מעצבנות או לא שייכות". סולומון הביט בשעונו.
כיחכחתי קלות בגרוני והתחלתי. "האם העובדה
שכל אחד מכם היה בן זוג של אשת שותפו השפיעה על מערכת היחסים בין שני הזוגות?"
סולומון שקל רגע בדעתו. "לא".
"האם הנושא עלה בשיחות ביניכם?"
הוא איזן עט כדורי על אצבע מורה.
"בשנים הראשונות כן, ואחר כך מיצה את עצמו
ודעך".
"יש לכם דור המשך במפעל? מנהלים זוטרים
שיכולים לצמוח?"
"התשובה לשתי השאלות שלילית".
"אז מה יקרה כשתפרשו?"
"לא יודע לגבי כץ. אני אקבל פיצויים כמו
כל שכיר. במקרה שלי הפיצויים יהיו נדיבים למדי ויאפשרו לי קיום מכובד".
"וכץ?"
"אריה כץ יכול לעשות ככל העולה על רוחו.
כולל למכור היום את המפעל או לחלופין לסגור אותו ולפטר את כל העובדים".
"הוא שוקל לעשות את זה?"
"תשאל אותו".
"אביגיל ואתה רציתם ילדים?"
סולומון הניח את העט שהשתעשע בו על השולחן מולו.
אחר כך הציב את שתי כפותיו משני צדדיו ובדק את הסימטריה. הוא הזיז את אצבעותיו מעט
עד שהקומפוזיציה היתה לרוחו לפני שענה.
"בשנים הראשונות היינו מאוד עסוקים,
ואביגיל אמרה לי שנחכה. היא אמרה שהיא רוצה שנוגה תלד לפניה. משום מה זה היה מאוד חשוב
לה, אבל זה לא קרה. איכשהו יצא שהיכרות עם כל הזוגות שהכרנו ושהיו להם ילדים לא
החזיקה אף פעם מעמד. אנשים אוהבים שהחברים שלהם נמצאים באותו סטטוס כמוהם. אחרי
כמה שנים אביגיל שוב החלה לרקום תוכניות על ילד, ואפילו פינינו חדר בבית לצורך
העניין. צחקנו והתרגשנו והראינו את החדר לכל מי שרק התעניין. אביגיל שירטטה טבלאות
פריון, ואני זוכר שפעם אחת באמצע ישיבה היא קראה לי כדי..." סולומון היה נבוך,
"אתה בטח מבין למה".
"ומה קרה?" לא הרפיתי.
"זה החזיק מעמד זמן קצר מאוד. פתאום היא
ויתרה על הכול והתחילה לבכות בכל פעם שהעליתי את הנושא. שאלתי אם יש בעיה רפואית
שאנחנו צריכים לטפל בה, והיא בכל פעם היתה מתמוטטת וטוענת שאין. אחר כך היא שינתה
את היעוד של החדר. הוא הפך לסטודיו לקרמיקה ובסוף למחסן וספריה".
"שקלתם פעם אימוץ?"
הוא לקח שוב את העט בידו. עכשיו לחץ שוב ושוב
על הקפיץ המוציא ומכניס את המילוי.
"הנושא עלה פעם אחת ונגנז. אביגיל לא רצתה".
מכסת הסבלנות שלו עמדה לפני סיום. הוא הביט
בשעון היד שלו בלי ניסיון להסוות את ההצצה.
"אני מודה לך", אמרתי.
"להבא תקבע איתי מראש. אני בטוח שנוכל
לתאם זמן פחות לחוץ". הוא יצא כמעט בריצה.
שניות לאחר צאתו הופיעה הפקידה מעמדת הקבלה.
מפתח הדלת שם עמדה, שאלה אותי אם אני זקוק למשהו נוסף. אמרתי שלא ונסעתי חזרה
לחיפה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה