רשומות
חשבתי על רועי ועל ראלה מחייכת לעצמה. בלי משים
חייכתי גם אני ומיד הרגשתי טוב יותר. זה מה שקורה למי שמחייך. גם האיפכא עובד
באותו האופן. הקדר פניך לעצמך ולזולת ותרגיש רע יותר לאלתר.
מחשבות על ראלה שיחררו בתוכי טסטוסטרון בכמויות
שלא שיערתי. התגלחתי בערב, וכבר בבוקר נראו זיפים בלחיי, חלקם שיבה. האשמאי הקטן
שבתוכי דמיין את בת הצחוק של ראלה וסיחרר אותה ללא תכנון לחיוך אנכי.
אידיוט שרצה כנראה שהכול יעלצו לקראתו המציא את
הבדותה שלחייך צריך עשרים ושישה שרירים ולהזעיף פנים זקוקים לששים ושניים. כנראה
שלא היה לו ידע אנטומי רב וזמן פנוי יתר על המידה. נוסף על כך, חשבתי, קיים חשש
שאנשים שיאמינו לו ויהיו מעוניינים לשרוף כמה שיותר קלוריות, לא יחדלו לעשות
פרצופים זועמים.
נקשתי על דלתה. רגליים טפפו, וראלה פתחה את
הדלת. לא הודעתי מראש שאני בא כי לא תיכננתי. מצאתי את עצמי מול הדלת ופעלתי כאילו
מישהו אחר ולא אני מכתיב את צעדי.
ראלה חייכה אלי. זוויות פיה התרוממו, עיניה
הצטמצמו וקמטים קטנים של שמחה ריצדו באזורי פניה שנעו. צעדתי פנימה ונשקתי לה
ממושכות. חייכתי גם אני וחשבתי על שני חיוכים צמודים, שקווי המתאר העקומים שלהם מגהצים
את קמטי המכשולים.
עידו בא מחדרו וסקר בעניין את אמו ואותי. הוא
הביט בנו כאילו תמיד ראה אותנו מתנשקים. לבסוף אמר "הַי" בקול מעט רם
מדי. ראלה הסתובבה לכיוונו וציינה את המובן מאליו: "איגור בא".
"כן", אמר בהבעה משועממת של מתבגר
החייב להוכיח שמעט מאוד מרגש אותו. הוא פנה אלי ובשורה בפיו, "התחלתי ללמוד
לשחק טניס".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה