רשומות
רציתי לדבר עם אריה סולומון. חשבתי ששיחת טלפון
לא תספק אותי. מה שרציתי לדעת חִייב שיתוף חושים נוספים מעבר לשמיעה. לא סיפרתי
לרועי דבר כדי לא להעמיד אותו במצב בו הוא נקרע ביני לבין חובתו במשטרה. נסעתי לכפירים.
במגרש החנייה עמדו שתי המכוניות של האריות. דגם ושנת ייצור זהים, אך צבעים
מטאליים שונים, אחת ירוקה כהה והאחרת שחורה. משאיות פרקו חומרי גלם בחצר ומלגזות
עסקו גם בפריקה וגם בהמכלה של קונטיינר אדום נטול גג. סולומון היה על אחת המלגזות,
לובש סרבל לבן ונטול גינוני מנהל. הוא לא הבחין בי ואני חמקתי לבנין המשרדים.
מרכזנית קמה ממקומה לקבל את פני.
"כן, בבקשה".
"אני מעוניין לשוחח עם אריה סולומון".
"מי אדוני? קבעת פגישה?"
כתשובה מסרתי את כרטיס הביקור שלי. לא מהודר או
מנקר עיניים. נייר עבה ומחוספס למגע ועליו מודפסת ללא לוגו המילה "פתרונים".
מתחתיה, בגופן של עיתון ערב, שמי המלא ומספר הטלפון, שעד לא מזמן צילצל על הכורסה
בבית ואט אט חדלתי להתגעגע אליו.
"הוא מאוד עסוק כרגע. אוכל למסור לו את
כרטיס הביקור רק כשיתפנה. הוא מכיר אותך?"
"כן. אודה לך אם תצרי איתו קשר בטלפון
נייד או בכריזה שקטה אחרת ותמסרי לו את שמי הפרטי, איגור", הוספתי כשראיתי
אותה מציצה שוב בכרטיס. "אני בטוח שהוא ירצה לדבר איתי, ואת יכולה לומר לו
שזה לא ייקח הרבה מזמנו".
נשארתי
עומד גם כשהתיישבה בחזרה. בין כל שיחות הטלפון הנכנסות היא הצליחה גם לדבר עם סולומון.
התוצאות לא איחרו לבוא. היא התנצלה על העיכוב – למרות שלא היה כזה כי הוא לא ידע
על בואי – אמרה שהישיבה בה הוא נמצא תסתיים מיד (היא מתבצעת על מושב מלגזה, הישיבה
הזו, חשבתי) והציעה לי קפה. ביקשתי מים קרים. התיישבתי וציפיתי להמתנה ארוכה.
"מה אתה עושה כאן?" שמעתי את אריה כץ
מעלי, תיק נשיאה בידו. קולו הצרוד מאוד לא היה טעון בידידותיות שהכרתי. הוא נשמע
טרוד ועייף.
"מחכה לשותף שלך. בעצם הייתי שמח לדבר גם
איתך יותר מאוחר".
"אני בדרך לבנק ואחר כך לפגישה שנקבעה
מראש עם לקוח מחו"ל בבית מלון בתל אביב, איגור,.
זה
סובל דיחוי,
איגור?"
"כן ולא, אריה. תלוי במה שארצה לדעת".
"טוב, אני לא לגמרי מבין אותך. אל תשכח
שאתה יכול לדבר איתי גם בטלפון".
כץ הלך. קמתי והשקפתי מקיר הזכוכית החוצה
לכיוון החנייה. אריה כץ נכנס לרכב הירוק, התיישב במושב הנהג והניח את תיקו על מושב
הנוסע. הרכב הונע, ואז כץ נמלך בדעתו, כיבה אותו ויצא. הרכב היבהב כשכץ הפעיל מחדש
את ההזעקה והלך לכיוון רחבת הפריקה. שם נעלם מעיני. הבטתי בשעון ומניתי חמש דקות
וחצי לפני שחזר ונסע.
"כן איגור, שמעתי שאתה מחכה לי", אמר
מאחורי אריה סולומון, עדיין בסרבל הלבן.
הסתובבתי אליו. "אני מצטער להפריע לך
באמצע העבודה".
הוא משך בכתפיו. "הוצאתי את כולם להפסקה,
בוא נגמור עם זה מהר ככל האפשר. הציעו לך לשתות?"
הלכנו לחדרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה