רשומות
כל הדרך חזרה הביתה זכאי ישב לידי. מיד כשהתיישבתי
וראיתי אותו לצדי, השמתי עצמי כאילו לא היה שם. חילצתי ערמת דיסקים מתא הכפפות.
ברגע של חולשת דעת, בה האשמתי אח תאום דמיוני, קניתי את תקליטורי כל הפסקולים להם
היה אחראי מייקל ניימן. עילעלתי בכובד ראש בתקליטורים, ואילו זכאי כיחכח בגרונו
וניסה לשווא ללכוד את תשומת לבי. פסחתי על "הפסנתר" ובחרתי ב"בעלה
של הספרית". שעטנז פסנתר טראגי וגלמוד עם שתי וערב של נענועי אגן מזרחיים. הימהמתי
לעצמי שיברונות לב בערבית.
זכאי בחר לנהוג בסבלנות. הוא הביט נכחו והתחזה כמתעניין
בתנועה הערה שקלחה בכביש. היה לי ברור שלא אפטר ממנו בקלות. ימי הולדת מצטיינים
בכך שאני הופך בהם לעוד יותר צפוד, גלמוד ואבוד משאני ממילא. החיבור המשמח עם
קרובי המשפחה דווקא מטעים את פרקי הזמן נטולי הקשר הרציף, את אוקיאנוס הימים
המשתרע כמדבר, ובו אך שינה, אכילה נגינה ועבודה. הטלפון היחיד אותו קיבלתי ביום
הולדתי האחרון היה מאשת מכירות של רשת שיווק, שבעבר נתנה לי כרטיס מועדון ולקחה את
פרטי הזהות שלי. היא בירכה אותי ליום הולדתי וציינה שלרגל יום מכובד זה אני זכאי
להנחה במחלקת תמרוקים. ביני לביני כיניתי אותה נציגת ההיפרכלבוזולבומרקטשוק
והודיתי לה בנימוס מופלג.
יום אחר כך, ברווח של חמש דקות, התקשרו אלי אמי
ואחותי ובירכו אותי לרגל המאורע. קולן רעד עדיין מהפאניקה שאחזה בהן כשתפסו כמה
דקות קודם לכן, מן הסתם תוך כדי שיחה על ענייני דיומא, את העובדה המצערת מבחינתן
ששכחו את יום הולדתו של קרוב משפחתן הצפוני ביותר. נשות משפחתי רואות בהזנחה מסוג
זה חטא שדינו סקילה לפחות, ולכן נאלצתי להרגיע כל אחת בתורה. לזכאי כל זה לא היה
אכפת. הוא התרווח ונהנה בעליל מחברתי.
"כנראה שצדקת", שיחררתי בכלליות פתיח,
שקיוויתי שיאפשר התחלת שיחה חיובית.
"נו, ברור", הוא היה מרוצה מעצמו. "ברגע
שלקחת את היוזמה, היא הודתה".
לא ירדתי לגמרי לעומק דעתו וניסיתי לאלתר.
"הודתה כן, אבל אין לי שום דבר כתוב",
הנמכתי את המוזיקה.
"אתה לא צריך אישור בכתב. היא אמרה במפורש
שזיון ביניכם הוא על הפרק".
הייתי צריך לדעת שהוא שקוע עדיין באודיסיאה
הרומנטית שלי. זה החמיא לי מעט, אבל בעיקר עיצבן אותי. גייסתי את הכבוד העצמי שלי.
"אני לא צריך אותך נושף לי בעורף ולוחש לי
עצות. זה הסיפור שלי, ואם אני אהיה איתה, הדבר האחרון שארצה לראות זה את להבת הנר
או יבבת הכינור שלך. תעזוב אותי בשקט ותקפיד שמה שאתה דוחף לי שייך לעבודה".
את זכאי זה הצחיק.
"תראה איגור, כשאני יכול לבוא, וזה תמיד
פחות ממה אני רוצה, אני לגמרי אתך. חברים זה לא רק בראש, אז אל תיבהל אם אני גם
בלב ובביצים".
"לא אוּכל לבדי שאת אותך",
ציטטתי לו.
"מה אתה מחרטט? תכף תעשה לי סצנה ותגיד לי,
'זה לא אתה, זה אני' ", צחק זכאי, "ואני לתומי ולטמטומי חשבתי שאנחנו
חברים לטוב ולרע".
"תזכיר לי את הטוב, זכאי".
חיים זכאי ישב וכיווץ את שפתיו בכעס. מה שאמרתי
לו פגע עמוק ברגשותיו וגרוע מזה, בזיכרונות על חברות שהיתה יקרה לשנינו. הכאבתי
לנו במקום בו ציניות כבר לא מצחיקה.
"אתה צריך טיפול", מילמל.
הוא ידע שזה יוציא אותי מהכלים. שנים קודם
ראינו בטלוויזיה את טוני סופראנו הולך לטיפול נפשי כדי להתמודד עם החרדות שלו.
זכאי החליט בתום הפרק הראשון שאם לטוני מותר אז גם חיים יכול. חשבתי שהוא מתלוצץ,
אבל רצונו לבצע בעצמו אקט של פינוק היה עצום.
הוא צירף עשייה לאמירה ובמשך חצי שנה גולל
היסטוריה אישית עקובה אצל פסיכולוגית שבחר רק על סמך דמיונה לַשחקנית מהסדרה ההיא.
במסירות ובאהבה צלל על פי פקודתה לתהומות מהם צמחו פחדיו, פחדים שהכחיש עד אז לא
רק את קיומם אלא אף את האפשרות שמישהו כמותו יכיל אותם. בתום שנה וחצי של נבירה
וקטלוג הפסיק בחגיגיות את מסכת הטיפולים ומאז התנאה בבריאות נפשית מוכחת והוכיח
אותי כהדיוט רגשי. שוב ושוב היה שולח אותי לטיפולים אליהם סירבתי ללכת, וכחסיד
שוטה נפלא ממנו שמישהו יוותר ועוד מרצון על השירות חסר התחליף הזה.
"אתה צודק", אמרתי לו את משפט הקסם.
"תאמר את זה שוב והפעם ברגש", אמר
בחיבה.
"אתה צודק", לאטתי לאזור גלגל ההגה
את המנטרה המרגיעה.
"ועכשיו רק בנות", זכאי לא הרפה ממה
שנדמה לו כתבוסה שלי.
"אתה צודק בהחלט", בינתיים שכחתי על
מה בכלל דיברנו.
מדושן עונג ישב זכאי, ומבלי לתת את דעתו החל
להמהם יחד עם ניימן ופסנתרו. אחרי דקה או שתיים התחיל לפקפק.
"תגיד לי שהיית רציני ושהתכוונת למה
שאמרת", הצטחקק, מנסה להסתיר חוסר ביטחון.
החנקתי צחוק עוד בטרם הבשיל לפרצי אוויר
הנדחקים החוצה מסרעפתי והשתעלתי קלות.
"בהן צדק שהתכוונתי", אמרתי.
זכאי
היה מבולבל ובחר בנושא חדש כדי לטשטש חרפה אפשרית.
"נראה לי שאתה על סף פריצת דרך עם ראלה
וגם עם נוגה", הצהיר בביטחון מזויף.
לא
רציתי להישמע ספקן, אופטימיות נראתה לי מתאימה להלך הרוחות, במיוחד באזור זכרון
יעקב. הנהנתי אליו בהסכמה ולעצמי בהשלמה. מבואות חיפה התקרבו במהירות.
"איפה אתה רוצה לרדת?" שאלתי אותו,
ולפני ששמעתי תשובה ידעתי שהוא ניצל שבריר של חוסר תשומת לב מצדי ופרש.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה