רשומות
ישבתי מותש אחרי לכתו של רפאל חזרה לחיק משפחתו.
יעל והוא יתכתשו עוד מספר ימים, וכשהילדים יגלו סימני החלמה תיפסק גם המתיחות בין
ההורים.
בשביל רפאל היה הבית שלי אזור דמדומים אקס-טריטוריאלי,
שלטרדות היומיום אין חזקה עליו. מקום בו לא יישפט וייבחן. אצלי הוא חזר להיות בן
שבע-עשרה חסר דאגות. לא עוד הורה מוטרד וטרוט עיניים החרד לגוזליו, אלא עיט צעיר
המשחר לטרף, נוסק למרומים, כל העולם לרגליו, לא מעלה בדעתו שיום יבוא ונוצותיו יימרטו
ביד קטנה, שטופחה בקרם לחות יקר, וחלומותיו ייעטפו בצמר גפן מתוק של אהבה חונקת. הבית
שלי ריפא את פצעיו ושיקם את יכולתו להביט שוב על העולם בתקווה. זה כוחו של שטח
ההפקר, המקום שאינו שייך לשום צבא או מדינה. שם חוקים אינם פועלים, אבל פרחים פורחים,
הרוח נושבת ובין פרציה מתחבאים איים של שקט.
סגרתי את החלונות והדלתות. מעבר לחלון שממול
אכלה משפחה שמחה בחדר אוכל מואר. אב גאה החליק בידו על שערה של אחת מבנותיו ונענה
בחיוך ששן קדמית חסרה בו.
הרוח בחוץ נשבה בפראות. שריקה גבוהה תמה ביללה
ובענף אלון שנקרע מהעץ והוטח ארצה. קירבתי את הכורסה לתנור כדי להחם את כפות רגלי.
מנהרה נחפרה בין סיביר לחיפה. נהרות של טמפרטורות, אשר מסטודונים אינם מרקיבים בהן,
כיסו הר שלם ודרכן הבטתי מעלה לשמים זרועי כוכבים. שביל חלב קפוא זהר מעלי בצינה.
הדימוי הערבי "רועד כמו ביצי מְנַפֵּה הקמח" צף משום מקום ועלה לתודעתי.
שילבתי אצבעות כדי לשלוט ברטט.
עבורי היה הבית כמובן רק בית, מחסה לראשי מפני הגשם
והקור. מקרר ומזווה שיש למלא לעתים על מנת שלא לרעוב. כדי למצוא את שטח ההפקר שלי,
היה עלי לנדוד למחוזות אחרים. האוקיאנוס השקט, החממה, או פשוט לעצום את העיניים
ולחשוב על ראלה. ובמה אהיה שונה איתה ממה שאני בלעדיה? בכלום כנראה. ההבדל היחיד
יהיה שאת השמחה וכל השאר יחלקו יותר מאדם אחד. לא ראלה
ולא אני, ולבטח לא עידו, אף אחד מאיתנו לא ישנה את עצמו יותר ממה שהיה עושה ממילא.
ממול נגסו שלוש בנות יפות בסופגניות. חנוכייה
ועליה שני נרות ניצבה בתווך בין חיוכים שהומתקו בריבת חלב. מהמקום שבו ישבתי לא
נראו כעת ההורים. רואה ואינו נראה בעלטת חדר האוכל שלי, חיממתי את חיי בתמונה
משפחתית של זולתי. קשה היה להביט, ובלתי אפשרי
להתנתק. כאילו על מנת לנעוץ את המסמר האחרון בחמלה העצמית שחשתי קמו השלוש,
שילבו אצבעות ילדה באצבעות אחותה והחלו לשיר. יכולתי לקרוא בשפתיהן את מעוז צור.
כשהגיעו ל"אז אגמור בשיר מזמור" הלכתי למלא אמבטיה במים חמים מאוד. על
שפתה הנחתי תכשירי טיפוח גבריים שקיבלתי ליום הולדת ממחזרת עקשנית במיוחד ולא
האמנתי שאי פעם ייפתחו. הייתי זקוק לכל פינוק שהצלחתי לגייס נגד מצב הרוח האפל. יימח
שמו של אנטיוכוס.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה