רשומות
לא הרגשתי במיטבי כשרפאל צילצל וקבע פה אחד
נגינה בצוותא. חמוץ מתוק שהביא שליח על וספה הפך אותי למריר. בני מעי מחו נמרצות
על הזלזול שנהגתי כלפיהם ושלחו אותי חזור ושַלַח לחדר הערפל. יחד עם זאת ידעתי
שצלצול הטלפון מרפאל מושתת על מסוֹרוֹת חילוניות מסוג מוזיקאלי המכיל בחובו בסיס
שבקדוּשה. אל לי להפר מנהגים בשל ליקויי בריאוּת בעלמא. הייתי ממוקד במחשבותי על
פרות קדושות וחילפים
מונפים
על צוואריהן כשרפאל בא. שאלתי אותו מה ננגן. הוא משך בכתפיו, אדיש לבני בקר, והחל
לפרוט מודוסים של מוזיקה אתנית מפריפריית הסהר הפורה.
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את רפאל מנגן
מוזיקה ערבית. לא נדהמתי מהשינוי המוזיקאלי. חודשיים קודם לכן הוא שאל ממני את כל
מדף הדיסקייה שלי שעליו אותיות מנוקדות ניקוד דיאקריטי. פיירוז, ורדה האלג'יראית,
פריד, וכמובן האם הגדולה, מטפחת צחורה קמוּצָה באגרופה - אום כלתום. ידעתי שיום
יבוא וחרף מחאותיו והבטחותיו לצרוב למחרת, אצטרך להחזיר לחזקתי את הדיסקים במו ידי
לפני שיאומצו רשמית וייעלמו.
הוא ניגן את "חַ'ליק הֶנָה" של ורדה,
ואני התרשמתי מהדרך המאופקת בה פרט ומהמינימאליזם של הפרשנות ההכרחית שלו.
בחרתי בפתרון אלתורי קל וסילסלתי סביבו, מנסה
להבליט את ההקצנות הרגשיות של האהובה הנזנחת לתקופות ארוכות. "אתה אומר יום
ונעדר לשנה", התבכיינה הזמרת באוריינטליות מודגשת.
המשכנו עוד ועוד. אמי אהבה לומר על שירים כאלו
בימי שישי אחר הצהריים – זמן הסרט הערבי ששודר בטלוויזיה, שאנחנו, לא יודע למה,
צפינו בו: "כל שיר שעתיים, מצעד הפזמונים שבוע".
ללא משחקים מקדימים, ובלי גלישות וקריצות לעבר
משעולים עלומים התרכזנו אך ורק בתכני השיר על בתיו השונים. הנגינה לא שאפה
לאינטגרציה, היתה עיוורת לתקשורתיות הכפר הגלובאלי, לחברה מושתתת המדיה, ולתהליכים
פוסט מודרניסטיים. רק מוזיקה.
רפאל,
שבתחילה הרגיש את חוסר ההתלהבות שלי, ראה אותי מתחיל לנסוק וליהנות בהמשך. הוא
משך עוד כמה דקות בונוס ופינה לי מקום לסולו צנוע.
אחרי שארז את הגיטרה שאל אם יש איזה בקבוק יין
פתוח במקרה. הייתי אסיר תודה והוא ידע זאת בלי מילים. ישבנו ושתינו מרלו ישראלי
גלילי. יין נעדר ייחוס, חסר יומרות, שלול מורכבויות. יין נפלא. רפאל הצית שתי
סיגריות ששלף ממסתור בנרתיק הגיטרה והציע לי אחת. הרחק מאשתו והקטנים הוא חזר בעיני
להיות צעיר קל דעת, הקובע איתי פגישה ומספר שעות אחר כך מתקשר נרגש משדה התעופה
בברלין כי הוצעה לו הצעה שלא ניתן לסרב לה ממישהו שהכיר בחטף בבנגקוק או בלימה
חמישה חודשים קודם לכן. הזר המוחלט המליץ עליו, אחרי עשר דקות היכרות שטחית כמנהל
אולפן הקלטות בהנובר, מדריך סקי בקורטינה או מארגן חתונות בפיטסבורג.
רפאל, מצידו, קיבל כל הזמנה ועד כמה שאני יודע
ביצע כל מטלה בהצלחה ניכרת. ההצלחה היתה נמשכת תמיד שבועות ספורים, עד שרפאל מאס
בעבודתו החדשה, לרוב כשהחידוש הפך לשגרה.
אולם בעיני, משהו קרה לו מאז נישואיו. אולי
הגרוע מכל. הוא הפך לצפוי. לא עוד נקישה תובענית על דלת הכניסה שלי בשלוש לפנות
בוקר או מסיבות ששעת סיומן, או אפילו מקום סיומן, היה בגדר תעלומה. לא עוד ריצה עד
כלות הנרות.
המוזיקה היתה חוט אריאדנה היחיד שנמתח בין רפאל
הקדמון לזה הנוכחי, המבוית, זה שהחל להתלונן על מחושים מסתוריים והחל לפקוד את
דירותיהם של מרפאים מהסוג המאמין שהתריסריון הוא נזר הבריאה והוא הוא מרכזו של
הקוסמוס האישי הצפון בכל אדם. ויעל, בחוש נשי מסתורי, ידעה לא למחוק את
הקשר האחרון בין רפאל הפראי והבלתי צפוי לזה הנינוח והמערסל בזרועותיו שני צאצאים
שאזקו אותו אליה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה