רשומות
אריה כץ ניסה שלא להראות את כעסו. המאמץ להבליג
עלה לו בינתיים בפנים סמוקות ובאצבעות שתופפו על שולחן בית הקפה האופנתי שבו נפגשנו.
ראלה ישבה לצדו, ואני שמתי את עצמי מתעמק בנבכי התפריט. רציתי להרוויח זמן, אולי
קיוויתי שיתחיל לדבר עם ראלה ואני אשָכּח ואימוג אל תוך רעשי הסועדים וקריאות
המלצריות למטבח. ברקע התנגן שיר יומרני, שטוח ונעדר סינקופות של זמר ידוע שאביו
היה חבר כנסת. ולמה שאהיה אני המושא לכל החרון והתוכחה של השניים שמולי? מה ההיגיון
להפיל לחיקי את הערמונים הלוהטים ולתת לי להתפתל כאילו לא הייתי גברי ונחרץ מספיק
או כאילו אני מחזיק בידי כתב אישום מנומק נגד רוצח שפל?
המשטרה, המיוצגת כאן על ידי שוטרת נחשקת
במיוחד, היא בעצם זו שאמורה להגן על הציבור מפני זדים המאיימים על ביטחונו, להצר
את צעדיהם ואחרי שהוכחה אשמתם לשכן אותם בחלל קלאוסטרופובי לתקופה ממושכת. פעולה
כזו נוסכת בנו האזרחים תחושת צדק ושלווה. היא מאששת את השקר הבנוי על תיאוריית
השכר והעונש ומשכיחה את זעקת אוקיאנוס המקופחים המסרבים להפנים את "עד מתי
רשעים יעלוזו".
כץ המשיך לתופף טריולות מונוטוניות על התפריט
והרים את ראשו. מעלינו ניצבה מלצרית צעירה, היצוקה בתבניתן של רוב נותנות השירותים
על ציר מרכז הכרמל-מוריה: בת למשפחה בורגנית, שיער טבעי כמעט, ג'ינס בגזרה נמוכה
במיוחד וחולצת בטן החושפת מלפנים מעט קילוגרמים מיותרים, ומאחור קעקוע אופקי מסוגנן
הנראה בחלקו מעל למקום שבו לוחכת חגורתה את ישבנה. עיני התעכבו על הקעקוע. משני צידיו
החלה להראות התעבות של שומן בוגר. הפקדנו בידה את משאלותינו.
לא יכולתי שלא לשים לב לעובדה שהזמר שברקע
התפייט כדרכו בארבע-רבעים ואילו כץ תופף את עצבנותו בשלוש שמיניות. מודע לדיסוננס
או שמא חש את אי שביעות הרצון שלי, הוא שבר שתיקה, "תעדכן אותי".
סיפרתי לו מה אנחנו חושבים שידוע לנו. אמרתי
ללא רתיעה שמעורבים בחקירה פחות מדי רוצחים בפוטנציה ושמרב המחשבה מוקדש לזוג הסולומונים,
לברדוגו ולו.
"אבל ברדוגו מת", הצריד כץ.
עדכנתי אותו בסיפור הירייה בבית של ראלה. עכשיו
זה נראה ממש עתיק. אמרתי גם שאנחנו יודעים שאותו אקדח שימש לרצח ברדוגו. הקפה
הגיע. כץ קיבל את הכריך שהזמין.
"אני אוכל בעיקר בחוץ", אמר בחצי
התרסה. "קשה לי לאכול לבד בבית בלי נוגה".
"אכלת אצל הסולומונים מאז המקרה?"
שאלה ראלה.
"הוזמנתי פעם אחת והתחמקתי".
"ובעבודה?"
"אריה מביא סנדוויצ'ים מוכנים מהבית ואני רק
פירות. לפעמים אני קופץ לאחת המסעדות בסביבה וחוטף משהו".
כץ החל לחסל את המנה שלו. אחרי מחציתה נשא את
עיניו לראלה.
"ולמה גם אני חשוד?"
"כי הרצון של נוגה להנפיק היה עשוי לשמש
לך מניע", ציינה ראלה עניינית.
אחרי שאכל היה כץ רגוע יותר. הוא שקע מעט
בכיסאו ואולי שקל את מה שאמרנו לו.
"תראו", אמר לבסוף, "המצב
מבחינתי בלתי נסבל. אני באבל, ויחד עם זה חשוד, השכנים שלי בקושי אומרים לי שלום. גם
השותף שלי ואשתו, שכל אחד מהם חשוד בפני עצמו, מחמיצים לי פנים".
"מישהו משלושתכם מבין ברעלים?"
שאלתי.
"לא שאני יודע", ענה. "אביגיל
למדה פעם הנדסת מזון".
"ולמה אנחנו לא יודעים את זה?"
התרעמה ראלה.
"אין לה תואר. היא למדה כמה סמסטרים
והפסיקה. היא לא רצתה אף פעם ילדים וניסתה למלא את הבקרים הפנויים".
"ומה נוגה למדה?"
"היא התחילה עם אביגיל והפסיקה קצת לפניה.
גם אחר כך, כל מה שהן למדו היה קשור לאהבת הבישול שלהן. הן לקחו כמה קורסים של
טכניקות בישול בכל מיני סגנונות. ותמיד ביחד. יפני, פרסי, איטלקי, קורדון בְּלֶה,
לא זוכר מה עוד".
"איך סולומון חי עם זה שאביגיל לא רצתה ילדים?"
שאלתי.
"לפי מה שהבנתי, הנושא הזה סוכם ביניהם בכלל
עוד לפני שהתחתנו ומאז הוא הפך לטאבו. נוגה אמרה לי לא להזכיר צאצאים לידם. שנה
שנתיים אחר כך, ואחרי הרבה מאמצים, הרופאים הכריזו על נוגה כעקרה. אנחנו לא רצינו
לאמץ, וככה לא העשרנו את החברות עם הסולומונים בטקסים של החלפות חיתולים או בדיבורים
על מטפלות. גם ביני לבין נוגה הנושא לא עלה יותר".
שתיקה עמומה הזדחלה ועטפה אותנו פתאום בסדין
מלנכולי.
"אני מזמין עוד קפה. מישהו רוצה עוד משהו?"
כץ רמז לסיום הפגישה.
"לא, תודה", ענינו כמעט ביחד והשארנו
אותו יושב.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה