רשומות
רוח קיצית חמימה נשאה עמה ריחות עשן וזיעה
שהחלה להבאיש. הגדוד התפרס להגנה היקפית, ושניים מכל שלושה חיילים ישנו, בפקודה. הנותרים
ערים הביטו החוצה מעל נושאי הגייסות, ועיניהם תרו אחרי אות לקץ האשמורת השלישית.
כביש הררי זנוח התפתל בין כלי הרכב הדוממים. מכשירי הקשר איווששו מאחורי נורות
ירוקות ואדומות.
"עוד שעה", לחש רועי.
"בגלל שאנחנו לא אורגניים של הגדוד תפסו
אותנו פראיירים למשמרת הכי מסריחה", התקוממתי בפעם האלף. האדרנלין ששצף יום
תמים בעורקי הותיר ריקנות ועייפות מצמיתה.
"עוד שעה אחת הולכים לישון", שנה
רועי.
"ובגלל שאנחנו מילואימניקים ולא שייכים גם
הציבו אותנו חשופים, נבלות", המשכתי בטרוניותי.
עמדנו במרכז רצועת האספלט הבקועה. שומרי גדר
ללא גדר. מקום סתמי וארעי בדרך צפונה לקו ארבעים הקילומטרים שייתן ליישובי הצפון
את מה שהבטיחו פוליטיקאים מדושנים. שלושים קילומטרים ושעה לפני הזריחה. שני זוגות
אורות נעו לעברנו באיטיות ונעצרו במחסום האבנים המאולתר שהונח על הכביש. האורות
כבו ביחד, ללא מצמוץ.
שני נוסעי הרכב הראשון, טנדר פז'ו, ירדו וביקשו
רשות להמשיך בדרכם. רועי ניצל הזדמנות בלתי חוזרת להפיג את השעמום והתחיל לברר עמם,
מאיפה באו, פרטי שטח, מארבים, מחסומים, מיקוש וכוחות עוינים במקומות בהם חלפו. דישדשתי
במקומי, אסיר תודה על מה שנטל על עצמו מיוזמתו. פיהקתי וחיפשתי בשמים השחורים חבלי
בוקר. מבטי נפל על הרכב השני שהמתין בסבלנות. משהו לא היה בסדר. ניסיתי להבין מה.
זה היה ג'יפ פתוח ובתוכו ארבעה אנשים. שלושה מתוכם ישנו, והנהג, שניקר על ההגה ושמע
את הפיהוק שלי, החרה עשר פסיעות אחרַי. על גב הג'יפ הבחנתי בצינור ארוך.
ידיעה חריפה מול מה אני עומד שלחה זרמים קטנים
וחותכים של כאב לבטני. "שיט, זה ייגמר בבכי", מילמלתי לעצמי. מתוך פחד
בראתי אדישות שהובילה אותי לכיוון רועי. הוא עמד נינוח ורשם לעצמו פרטים בחשכה
לתוך פנקס כיס. שני המרואיינים ישבו לרגליו ועישנו.
"מחבלים, גרנות", מירפקתי אותו
ברכּוּת.
"לא, פלאחים", השיב בשקט.
"הרכב השני, טויוטה שמותקן עליה בִּי עשר
ויש בתוכה ארבעה חמושים", אמרתי בקול רגוע שהפתיע אותי ביציבותו. רועי לא בדק
את נכונות דברי. הוא רכן לעבר שני היושבים אותם ראיין עד כה. באדיבות ובשלווה ביקש
מהם לחכות לו מאחורי הנגמ"ש הקרוב, שלף מהחגור שלו שני רימוני רסס והושיט את
ידיו קדימה, כאילו שואל אותי באיזה מהשניים הזהים אני בוחר.
אֶאוֹס ורודת האצבעות שלחה אלינו אותות שחר
ממזרח. העולם סביבי חדל מלהשמיע קולות. שמתי לב שאף ציפור לא נשמעה מצייצת לברך את
היום החדש. רק קול נשימתי שלי הגיע לאוזני.
כל אחד מאיתנו שלף את הנצרה. ללא מילים הקפנו
את הרכב הראשון משני צדדיו. כל כך חזק לחצתי על מנוף הרימון עד כי פחדתי שיישבר
בידי. רועי הנהן לקראתי וביחד השלכנו את שני הרימונים לתוך הרכב הפתוח.
שני זעזועים סמוכים מאוד החרידו את השחר השקט. הגדוד
התעורר באחת וירה בתבהלה לכל הכיוונים.
פעמון הדלת צילצל שוב ושוב ועקר אותי מהיום
השמיני של יוני 82' לכאן ועכשיו. פתחתי את הדלת לראלה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה