פרק 56

 

 

כמדי שנה נחגג יום הולדתה של אמי בצניעות מהודרת בדירתה בתל אביב.

אחרי מות אבי לפני מספר שנים עקרה אמי מהצפון הפרובינציאלי ממנו הסתייגה לדירה קטנה במרכז הארץ. חוגי ספורט, טיילוּת, ידיעת הארץ וקרמיקה מילאו לפתע את שממת חייה, והיא פרחה אחרי שנים בהן בוהק הפאנלים היה מקור גאוותה העיקרי.

דפקתי בדלת ואחותי פתחה. מבפנים קידמה אותי המולה משפחתית שזר היה טועה בה ומחשיב אותה לנורמאלית. שמחתי שאחותי הקדימה אותי. כך לא נצרכתי לענות על הצורך הבהול של אמי לצאצאים. נישקתי את שרה וזזתי מעט לאחור כדי לסקור אותה. אותן עיניים בורקות ומלאות חיות הביטו אלי בחזרה כתמיד. זו אותה אחות צעירה שהצילה אותי בילדותי אינספור פעמים מעצמי. גם היא נראתה שמחה לראות אותי. אמי ישבה על כס הדירה במרכז הסלון והשגיחה על ארבעת נכדיה, ילדי הצאצאית המועדפת עליה. חיבקתי אותה והנחתי בחיקה את הזר הגדול שהבאתי. זר טרי אחר שתה באי חשק מי אגרטל ואקונומיקה לא רחוק מהכיור.

צביקה, בעלה של אחותי, ישב מעברו השני של החדר ונופף לי לשלום. נופפתי בחזרה לדמות המגודלת שהעריצה את אחותי. לעתים קראתי לו "מאידך גיסא", והוא קיבל זאת באהבה. עכשיו זיהו אותי ארבעת הקטנים ועטו עלי. כל אחד ואחת קיבלו בתורו תשורה על פי מה שזכרתי מתחומי העניין שלהם (ועל פי שיחת טלפון לאחותי כמה ימים קודם לכן).

צביקה עבד כחשב בחברת בנייה גדולה ונהג בי בקורקטיות ובחיבה. הוא ושרה הכירו בצבא. עם נישואיהם, עליהם החליטו שבועיים אחרי שהכירו, השתנה שמה של אחותי מקידר לשרה ישראלי, השם בו כינו הנאצים כל יהודיה. עובדה זו הרימה תרומה לא קטנה להשתלבותו של צביקה ישראלי, דור רביעי בארץ, במשפחתנו מוּטת ההיסטוריה של המאה העשרים.

בואי לדירה סימן את הזמן בו תוגש ארוחת היומולדת, הארוחה היחידה במהלך כל השנה שאותה טרחה אמי להכין במו ידיה. ככלל, אחרי שהתאלמנה, ומכיוון שנותרה בגפה, אמי לא נקפה אצבע במטבח. כל הארוחות שאבי זכה להן בחייו, ושציינו בעיני כל את כישרונה, טואטאו מתחת לשטיח התודעה, ובמקומן חדרו לחיי היומיום כל מיני תועבות תעשייתיות מוכנות לחימום ולהגשה, שטעמן הזכיר לא במעט את החומר ממנו עשויה אריזתן.

אבל יום הולדת, מנהג נוצרי כשר, הוא הדרך לחגוג במשפחתי את ניצחון היהודים ותרבותם העתיקה על הצוררים יימח שמם, אלה שהאזינו לווגנר ושטראוס ומחו במועל זרוע נטויה ובמגף קלגסי את כל דודי ודודותי, את סבַי וסבתותי, יום הולדת הוא נס שצריך לנופף בו מול העולם ולהתגאות בשנה נוספת של חיים המתריסים על קיומם. וכיצד נתריסה? המונח על צלחתנו הוא חומר הגלם המשובח ביותר ממנו עשויים רגשות התיגר שאותו אנו קוראים.

אוכל היה סלע קיומי, המעיין השופע של האהבה של הורי לאחותי ולי. הוא שהרג בחסרונו את שארי בשרי שנותרו כולם כאחד דפים ריקים באלבום המשפחתי. לא פנים להם ולא גוף, רק שמות. מי מהם שלא רעב או קפא למוות, נתלה לצד אחיו ואחיותיו בשורות ארוכות, שהדירו שינה מעינָי כנער מתבגר המחפש אחר שורשיו בפרויקט בית הספר. ואוכל היה גם האיום האולטימטיבי. אלוהים בעצמו יורד ממרומים ומעניש את החוטאים שהותירו ולו כזית בצלחתם. תחינות, השתדלויות וזכר הנספים היו התבלינים שהחליקו את מסלול המזון מצלחת ה"כל טוּב" וקערת ה"טעם גן עדן", המתרוממות כְּתִלִים היסטוריים רב שכבתיים לקיבתנו המתחננת להפוגה. השמנת היתר שלנו היתה אך הוכחה לאהבת אם. כשהתמרדנו ואטמנו עצמנו לשוועה, נקטה אמי בצעד מתוחכם. ההאכלה הפכה למסדר צבאי בו פיקחה, מזלג מנצחים בידה, לאחראית על הקולינריה והמתמטיקה. לכל ארבע בננות, לפי ההיגיון החישובי שלה, היתה רק קליפה אחת. "רק עוד בננה אחת" היה האות לתרגיל אחיזת עיניים שראוי שיילמד במדרשה לקוסמות ותעתועים. וכך אכלנו, אכילה המכילה בתוכה את צעקת השורדים וגם את מועל היד המקועקעת קפוצת האגרוף: אנחנו כאן, על אפכם.

התיישבנו סביב שולחן האוכל, וכולם להוציא את הטף, שיצא מן הסתם ממעגל הנקמה, הניחו בצלחתם הרבה פחות ממה שהתכוונו לאכול. אקט זה הותיר פתוח ואף קידם בברכה תוספת מאוחרת ומבורכת. נשאנו את הלפיד בשתיקה. אפילו צביקה, שאימי מלחמת העולם השנייה שלו נגזרו מטקסי יום השואה בלבד, קיבל על עצמו את עקרונות ההישרדות המשפחתיים ושיתף פעולה בדממה.

 

*