פרק 50

 

רפאל, יעל והזאטוטים רבצו בסלון. הקטנים בנו עיר שאוכלסה בצפיפות על ידי בובות קטנות של חיות פלסטיק צבועות ביד. הבובות הגיעו כולן ממעמקי הסגלגלוּת המתוקה של ביצי הפתעה.

המוני קרוקודילים, סוסי יאור וערב רב של יצורים אחרים גדשו סלסלה גדולה שריתקה פעוטות למשך שעות, זמן רב אחרי ששימשה מקור אנרגיה זמין. יעל רוותה נחת מהשלווה והרשתה לעצמה חריגה נועזת מהרגלי הצריכה שלה. בקבוק בורגונדי אדום שפקקו נחלץ עמד חצי מרוקן לידה. חיוך נדיר ולאה של עונג הפציע על פניה. דאגת התמיד לעתיד העולם ולמקום שאותו יתפסו עולליה בתוכו לא ניכרה עליה לשם שינוי.

רפאל ואני עסקנו בדיונים על תהליך קבלת החלטות. שינוי מבנה תיק ההשקעות שלו דרש ממנו תעצומות נפש כאלה, שהיתה חובה מצדו לשתף אותי בקשיים המונומנטאליים הכרוכים בהרמת שפופרת הטלפון וחיוג לפקיד הבנק. השיחה בינינו גוועה זמן לא רב אחרי שהחלה. המשפטים התקצרו. שרעפים תועים התאבכו כעשן זה המיתמר מסיגריה, ואתה לעולם אינך יודע כיצד יסתחרר מעלה. התאבנות מוכּרת של השפה העליונה שלי בישרה לי ששתיתי מעט יותר מן הרצוי עבורי כמארח. שנינו אחזנו בכוסות זכוכית רחבות ושקופות, לתוכן מזגנו ויסקי כאילו אין מחר.

רפאל לא הביא גיטרה וסימן בכך על מפגש חברתי. אולי מוטב שכך. יעל החדירה תקליטור לְקופסה שחורה באזור מערכת הסטריאו. כשהייתי פיכח זכרתי איך קוראים לה. מוזיקה מהשוליים הסהרוריים של סצנת הרוק התל אביבי ליחכה את קירותי והתנפצה בחזרה עלינו. ילדים שבאו מעיירות מצפון הנגב, מקומות בהם מועדון אִגרוף משמש כמרכז חברתי, שרו את מילותיו של שיר כואב וחודרני. איתמר ואבימלך, ילדי אורחַי, רקדו סביב פירמידה שהיתה מורכבת מסוסי יאור ספורטיביים, מתעלמים מאיתנו ואיש מאחיו, כל אחד כמו עטוף בבועה בלתי נראית המתווכת בינו לבין המציאות.

"בוא, תראה לי צמחים שמנים", אמר רפאל.

יש הצעות שאינני מסוגל שלא להיענות להן.

הקפנו את הבית ונכנסנו לחממה. אור ניאון האיר את שורות העציצים. עוד בטרם נכנסתי ראיתי קמט מחשיד על שטח פני חלבלוב סעודי שטיפחתי כעשור, ובלבי התחלתי לספוד לו על קיצו הקרב. השמים האפירו, וגשם איים למחות את האבק הרב שהמתין לו בציפייה דרוכה והיה אחראי לרוב האלרגיות של טרם יורה. תוגה נפלה עלי.

רפאל נראה אדיש למזג האוויר ולמלנכוליה הפתאומית שירדה עלי. למה עניין אותו, ורק אותו, מסדר העציצים שלי? לא אדע.

הוא החזיק עציץ בכל אחת מידיו, כאילו הביא אותם למצוות במו עמלו, למרות שידע שאני הוא המורשה היחיד לטרוד את הצמחים מרבצם. ביודעי על סטייתו, עברתי פעם על כל מה שניתן להמיש ממקומו בחממה וציינתי עליו בנקודה זערורית את הכיוון דרום בעט סימון עמיד במים. כך ידעתי להחזיר בדייקנות כפייתית כל צמח לא רק למקומו אלא גם לדרך בה הוא רואה את העולם.

בדרך הקשה למדתי שלא לשחק עם איתני הטבע. שני צמחים שטיפחתי שנים ארוכות צולקו לנצח על ידי שמש שקפחה על חלקיהם הרכים, הצפוניים, שנחשפו בשוגג דרומה. מעולם לא באתי בטענות לרפאל. יותר פשוט לסובב עציץ מלאבד חבר שניתן לשתות איתו.

בלוטים נשרו מהאלון המצל על החממה.

"מה שאתה מחזיק בידך השמאלית", אמרתי לרפאל,"הוא התגלמות החיישנות".

רפאל הרים גבה.

"כמו שחקן כדורגל לפני בעיטת עונשין, המכסה את אברי הרבייה שלו בכפותיו, כך מסתירה האֶרֶפְּסיה את אלו שלה. אפילו שמה, שנגזר מיוונית, משמעותו 'אני מסתתר' ".

רפאל החזיר את העציץ מידו השמאלית כמעט למקום בו היה קודם לכן. אזכור אברי רבייה באותה נשימה עם ידו השמאלית היה כנראה מעט יותר מדי עבורו. אני יודע שאצבעות האוחזות במשהו מסבות נזק מועט יותר מאלה החושקות לשנות את האנרגיה הפוטנציאלית שלו, החזרתי לידו הפנויה את קובָּעת הוויסקי.

"ובידך הימנית יש לך צמח די דומה לראשון, גם הוא ממשפחת האהליים, אך ממין אחר. כשהוא התגלה, הבוטנאים התווכחו איפה במשפחה למקם אותו ולא הגיעו לתמימות דעים. בתום התכתשויות אקדמיות לרוב, ואחרי שנחלי דיו הספיגו את כתבי העת האנונימיים העוסקים במשפחה, נכנסו הצמח וששת תת זניו לדפי ההגדרות בשם המפואר אמפיבוליה. וכמענה לשאלתך", פניתי לרפאל, ההמום מהשטף הבלתי צפוי, "כמענה לשאלתך מה לעזאזל זה אמפיבוליה, אומר לך שגם זו מילה יוונית. באותה תקופה היתה הערצת ההלניזם מכרעת בבחירת שמות. ועכשיו הפואנטה, אמפיבוליה היא סָפֵק או חוסר ביטחון בידיעתך".

אשדות המילים שהטחתי ברפאל הצליחו לרפות את ידיו. ללא אומר החזיר גם את העציץ האחר כמעט לתנוחה בה גדל שנים לפני הפגישה עם מה שהיה עלול להיות מר גורלו. נשמתי בשקט לרווחה והשקתי את כוסי בכוסו של אורחִי.

"אתה מעוניין אולי לספר לי משהו על הוויסקי?" פנה אלי רפאל בצאתנו לכיוון איחוד משפחות.

זיהיתי צליל אירוני נדיר במנעד הרפאלי.

"לא נראה לי שיש לי היום משהו לחדש לך בנושא ", השבתי בהצטנעות מזויפת.

 

*