רשומות
ישבתי אצל שולחן שעליו קערות ירוקות ענקיות. כל
הקערות להוציא אחת היו מלאות באפונים טריים. על הרצפה, בצלחות שהיו פזורות בצפיפות
וכיסו את כולה, היו התרמילים הריקים. גם הקירות והתקרה היו בגוון דומה, אך חד
ופוצע יותר. הירוקים השונים הסתחררו והתמזגו כל כך עד שהיה לי ברור תוך כדי ההתבוננות
כי אני נמצא בחלום. זה יצק בי ביטחון מסוים, חשבתי, מפני שאם אני מודע לחלימה, יש
בכוחי למנוע את הידרדרות החלום לפאזה סיוטית. הירוק שבאפונים היה
טהור וזך ודיבר עם עצמו בשפה של מי שראה את השמש דרך קליפת תרמיל, צנוף לצד אֶחיו
ומצחקק בהתרגשות לקראת משב האוויר הראשון על לחייו.
דחסתי עוד אפונים אל פי ולעסתי.
מתיקותם היתה שונה מלעיסה אחת לרעותה. פי נמלא
בעיסה מתוקה, והתרמילים הביטו ולא הצליחו לנחש מה גורלו של כל אפון שניפקו. בפינת
החדר ראיתי פתאום את אביגיל טובלת אפונים בקערה שחורה. היא לבשה בגדי פשתן לבנים
ועיניה חלפו על העירום שלי מבלי לשנות הבעה. היא משתה אפון בודד מקערתה, כאילו דלתה
פנינה שחורה מקרקעית הים. הדיו זלג מאצבעותיה והכתים את צחור חולצתה. אביגיל אחזה
באפון בין אצבע לאגודל, בחנה אותו לאיטה והושיטה לקראתי את ידה בארשת רצינית
ככוהנת המציעה קורבן לעולה. ידה נשארה מושטת אלי הרחק מקצה החדר.
הדיו המשיך ונזל, ועכשיו היו כל בגדיה של
אביגיל שחורים. החדר החשיך במהירות. באפלולית הפכו פניה של אביגיל לכתם מטושטש,
ועיניה לא ניבטו אלי עוד. החדר קיבל את הגוון הכהה ואטום של הדיו, עם התפשטותו
שהציפה את כל הרצפה. תרמילי האפונים ניסו לשווא לצוף אך נבלעו בַּשְחור ונעלמו.
עכשיו נשמעו רק קולות טבילה ושכשוך מפינת החדר. החושך נמשך, זרם והתעצם משם כאילו
אביגיל לא חדלה לייצר אותו. החלל שבו היינו כבר שרה בעלטה מוחלטת.
קמתי ופילסתי דרך בגאות השחורה. רציתי לחפש
מוצא החוצה אבל לא ראיתי מאומה. נוזל סמיך, קר ובלתי נראה היה בגובה השוקיים שלי.
דישדשתי לאיטי נזהר שלא להחליק ורק אז שמתי לב שאני יכול לזהות את המרחק מהקירות
על פי ההדים של קולות נשימתי. כאילו על מנת להגביר את יכולת ההתמצאות האירה פיסת
ירח ממעל ואור ריצד על פני הדיו.
קולות שכשוך וקרקור נשמעו. צפרדעים קטנות,
זהובות קיפצו בין צמחי מים שליטפו את שוקי.
חיפשתי את אביגיל וראיתי רק צל במקום שבו היא
היתה קודם. צלופח החליק לו ליד רגלי ולרגע נתפסתי לפאניקה עזה. ומה אם הצלופח
חשמלי?
הזכרתי לעצמי, "זה רק חלום", בקול
שנשמע לי חלול ותפל, "רק חלום, רק חלום, רגעים מחיים אחרים הקבורים, מתחת
לאבקה של דיו שהתייבש והתפורר". יצאתי.
הייתי בחדר אחר. החדר שראלה קראה לו המשרד שלה.
ראלה פרשה את זרועותיה וחיבקה אותי ממרחק בלי לבוא לקראתי, בינינו הפרידו קלסרים
ועליהם סמל המשטרה. ניסיתי לחבק את גופה אבל תיקי הקרטון חצצו בינינו והפריעו.
ראלה הביטה בי בצער ופיה דבב. רועי עמד לידי וקרא בדקלום מכאני את שפתיה:
"אני זקנה מדי לבירוקרטיה, אני צעירה מדי לביטוח לאומי, אני אתן לך הכול או
כלום, איגור, ובצורה רטרואקטיבית. יש איזו שנה שאתה רוצה להתחיל ממנה?"
נעורתי. שכבתי נים לא נים לצד ראלה. שוק רגלה
מונח על ירכי. החלום המשיך להטיל ריצודי שקופיות של תמונות קטועות ממנו על המודעות
המקיצה שלי.
ניסיתי להיזכר מה היה תוכנה של הקערה שלא הכילה
אפונים.
ידעתי בביטחון שראיתי בחטף משהו שחור ורציתי
להשלים את תמונת אותו חדר ירוק בדמיוני.
ידה של ראלה החליקה על שיערי הקצר נגד כיוון
צמיחתו.
היא
חייכה אלי ולחשה בוקר טוב.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה