רשומות
בתקופה שבין סוכות לחנוכה נושרים בלוטים
בכמויות. בנופלם נשמעת חבטה, ומיד אחר כך אנחה. הם מתפזרים בכל השכונה אבל נוטים
חסד מיוחד לגינה שלי. חלקם נובט ומכה שורש ענקי במהירות מסחררת. הפעולה השנואה עלי
ביותר היא בֵּרוּא טף אֵבי אלונים על שורשם. זוהי פעולה קשה, כפוית טובה וסיזיפית.
האלונים הינוקות נאחזים בחיים בחלקלקות נפתלת, כמעט אנושית. המאמץ הנדרש לגרום להם
לפתח אובדניות ותבוסתניות הוא מתיש, וכל כמה שתאסוף יצוצו מיד אחרים או יאיימו ליפול
בדיוק במקומות שחשבת שסיימת. אלה שאינם נובטים מסיבה זו או אחרת רובצים כיקרוניות
ענקיות על גבם ונרקבים תוך הפצת ריח מתקתק, שכל תכליתו הרחקת יצורים דו רגליִים
משאריהם.
יצאתי לגינה, וכפעולת מנע עקרה נגד איתני הטבע
התחלתי לאסוף את הבלוטים. הם מצדם עשו כל מאמץ להסיח את דעתי ולהיעלם בזריזות לתוך
מה שנשאר מצמחי הקיץ ומתחת לעלי השלכת. חלק מאלה שלא הספיקו לנוס הפרישו מוהל דביק
ודוחה כשחפנתי אותם. דלי וחצי אחר כך צילצל הטלפון. לשמחתי זו היתה ראלה.
"לעידו יש היום יומולדת", פצחה בנימה
רשמית.
"מזל טוב!" השבתי ברוב טקס.
"כמו בכל שנה אנחנו הולכים למסעדה וחוגגים
בלי חשבון. והשנה, כמו תמיד, עידו חושק במזון מהיר ושואל אם תאבה להתארח אצל
שולחננו ולבצוע עמנו מפיתנו. הוצאות הארוחה ואפילו התשר עלי", דיקלמה ראלה.
לא הייתי זקוק ליותר מזה על מנת לזנוח את
הבלוטים על ספלוליהם. נפגשנו בשעות אחר הצהריים המאוחרות בפתח מאורת ההמבורגרים.
השמים כבר קדרו, והניאונים סילקו את קרני השמש האחרונות. רוח מערבית נשאה אל אפינו
ניחוחות תפוחי אדמה מטוגנים. ראלה ועידו מסרו לי בחגיגיות את מגוון רצונותיהם.
עמדתי בתור אותו שירתה אישה מבוגרת, שמנמנה וחייכנית. שאר התורים טופלו על ידי בני
נוער מלאים בפצעי בגרות וכוונות טובות. כמו בסופרמרקט, גם כאן היה התור שלי, להכעיס,
האיטי ביותר. מסרתי את ההזמנה. לא, אין לי כרטיס מועדון. כן, הייתי רוצה להגדיל,
אבל לא את המנה. השמנמנה צחקה בטוב לב. ראלה עמדה לידי והתבוננה בעניין בדו שיח שבין
המוכרת לביני.
"זה לא מה שאת חושבת", אמרתי.
"מה אני חושבת?" שאלה.
"אני יכול להסביר".
"טוב, תסביר".
"את סתם פרנואידית. זה הכול בראש שלך. את
יודעת מה? טוב, את צודקת! אני מודה ומתנצל. אז עכשיו את הולכת לפרק על זה את
הנישואין שלנו?"
מול עיניה המתעגלות של השמנמנה התרככה הבעתה של
ראלה מכעס מדומה למחילה בדיונית.
"אתה לא אשם שחמישים אחוז מהאוכלוסייה הן
נשים, איגור. אני סולחת לך כי זה קרה לך רק פעם אחת, ואתה כבר לא זוכר גם ככה איך
קוראים לה, נכון איגור?" מבטה החונן של ראלה נדד ממני אל השמנמנה. בדרך איבדו
תווי פניה את הרוך והחמלה שייעדה לי. פרצופה התקשח והתחדד. כעת היה לקולה צליל
מתכתי, ומיתר פלדה הידהד בתוכו: "אז איך אמרת שקוראים לך?"
"אני ליאורה, ולא עשינו כלום", מילמלה
ודחפה לעברנו את שני המגשים עמוסים בכֵרַת יום ההולדת של עידו. התקהלות הזוטא
שנוצרה מסביבנו התפזרה כשהסתבר שהתקרית לא תבשיל לאלימות. עידו, שלא נטל חלק
במתרחש בקופה, התעורר מחלום בהקיץ לקראת המזון. נתתי לו קלטת וידאו של אנימציה
צ'כית, גרסה מסויטת של עליסה בארץ הפלאות. השהות המועטה שהיתה לי לא הותירה לי
מקום ליותר מאלתור. ראלה שמה את מתנתה, ספר ארוז, לצד מתנתי, והתחלנו לאכול. מחוץ
למזללה ראיתי פתאום את אביגיל ואריה סולומון הולכים ומתווכחים.
ראלה עקבה אחר מבטי. ראיתי אותה נדרכת כשזיהתה
את הדמויות. המשכנו לאכול בתיאבון. בחוץ התרחקו השניים, שלא היו מודעים לנוכחותנו,
תוך שהם ממשיכים בשיחתם הערה ומנפנפים מדי פעם ביד כדי להדגיש ארגומנט כלשהו
בשיחתם. ראלה טבלה את מקל הצ'יפס האחרון במה שנותר משלוליות המיונז והקטשופ ולעסה
אותו לאיטה.
"אנחנו צריכים כיוון חדש", אמרתי.
היא בלעה את מה שהיה בפיה, עברה בלשונה בתנועה
מהירה וחיננית על הרווח שבין חניכיה לשפתיה ובחנה את השולחן לראות אם נותר פליט משומן
שחמק מהתלהבותו של עידו. בדרך לחנייה, בהיפרדנו לכלי הרכב שלנו, סימנה לי בבוהן
זקורה. מאחורי ההגה התלבטתי האם מצאה כיוון חדש או שביטאה את שביעות רצונה
מהבילוי.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה