רשומות
"אתה מתחרט?" שאל זכאי בדרך חזרה.
"למה אתה שואל?" רציתי לברר.
"כי נראה לי שעברתם את נקודת האל-חזור כבר
בפעם הראשונה שנכנסתם למיטה יחד".
"אני לא מתחרט על כלום", אמרתי,
"להוציא אולי את מה שלא הסכמתי לעשות עם פרידה ריכטר חרף תחנוניה".
"ואם כבר מדברים על
פרידה", אמר זכאי ומשובה ניצתה בעיניו, "הידעת ששליטים בהודו לא היו
יוצאים למלחמה בזמן הגשמים כי הפילים לא יודעים להתנהל בבוץ?"
"סירבתי בגללך, זכאי. קודם כל
כי באותו ערב היית אמור לאסוף חבילה מסתורית ורצית ליווי, ודבר שני, אולי בגלל
שכינית את פרידה "אלילת מין שהוריה בחרו עבורה שם של דג". זה נתקע לי בראש".
"זה הטריד גם אותה", אמר זכאי.
"אתה יודע שהיא שינתה את השמות שלה?"
ידעתי. באקט של חוסר שביעות רצון מעצמה הלכה פרידה
למשרד הפנים ונפרדה משמה הפרטי ומשם משפחתה באבחה אחת. כשיצאה משערי המוסד הממשלתי
היתה לקינמון לִבְנֶה היפהפייה, נערה תמירה שמאומה זולת זיכרונות לא קישר בינה
לבין פרידה ריכטר. הוריה נאבקו במוגמר וחדלו רק אחרי שאיימה כי אם לא ישלימו עם
המציאות החדשה היא תשלים את המטמורפוזה בניקוב סנטרה וגבותיה.
זכאי היה שקוע בהגיגים. "החבילה ההיא היתה
אמורה להיות עסקת חליפין פשוטה".
שום דבר לא היה פשוט בעולמו של זכאי. אני הייתי
ה"ליתר ביטחון" שלו. באותו ערב באזור התעשייה סגרתי נתיב נסיגה למקרה
ששני הבחורים החדשים, עמם עשה עסקים אפלים, יחפצו בכספו מבלי להיפרד מהתמורה
שהובטחה לו. מעולם לא דיברנו על כללים, אבל היה ברור שאני לא נושא נשק ולא אני אהיה
זה שיעבור על החוק, אלא במקרה של סכנת חיים. המתנתי בסבלנות לאות מצוקה ממנו
כשלפתע צץ לידי. הוא התיישב ואמר לי לנסוע לאט ובזהירות ולהשמיט אותו בדרך חזרה בצ'ק
פוסט. תוך כדי נהיגה התברר לי שהשניים לא העריכו את מהירותו ונחישותו.
הצמד, בראותם שהוא לבדו לא ניסו אפילו לבצע את
העסקה כפי שסוכמה בטלפון אלא פשוט דרשו את התמורה. את החבילה, אמרו, ייתנו בפעם
הבאה אחרי שישקללו מחדש את שוויה. זכאי הזועם פעל ביעילות שלא הפתיעה את מי שהכיר
אותו. הוא הותיר את השניים נאנקים, אחד אוחז במבושיו מתפתל על האספלט והאחר מביט
בתדהמה בזרועו השבורה בזמן שהכאב מתעצם ועיניו מגירות דמעות חרף רצונו. זכאי ירד
ומילמל שעכשיו יהיה חייב להתקשר למשלח של שני הדבילים להתלונן עליהם ולסכם מחיר
חדש, נמוך יותר מן הסתם שירַצֵה את שני הצדדים, אחרי שהכול יגנו את "אי
ההבנה" שגררה היוזמה העצמאית של הבריונים.
"שום דבר איתך אף פעם לא היה פשוט,
זכאי", חזרתי בקול רם על מחשבותי.
זכאי נדד בינתיים למחוזות חדשים.
"אתה רוצה להתחתן עם ראלה?" שאל משום
מקום.
הנושא נשמע כל כך מופרך בצאתו מפיו, עד כי
זוויות פי התחילו להתעקל מעלה נגד רצוני. זכאי לא היה יפה במיוחד, אבל התלבש
בקפידה. שכבות הביגוד היקר שלו צפנו תמיד חפצים שפגיעתם רעה, כאלו שדוקרים, יורים
או לפחות מאפשרים כניסה למקומות נעולים. לרוב נשא עליו את שלושת הסוגים. בנות זוג
נמשכו לקסם האפל והאלים שהוא שידר ללא מאמץ. כל מקום ששתו בו בירה הכיל מישהי
שמשום מה רצתה שהוא ישתה אצלה קפה למחרת בבוקר. הן באו ונשארו בחייו ימים, שבועות
ולפעמים אף חודשים. כל אחת מהן ידעה כי היא חוליה בשרשרת נשיו. מרצונן העניקו לו תמיד
את כל צרכיו ומעולם לא התלוננו או דרשו משהו בתמורה. הן ידעו שהן מהוות סידור זמני,
עד לקפה שיילגם בוקר אחד בדירתה של אחרת. אני, שכל כיבוש עלה לי בדמים, קינאתי בו
על חוסר המאמץ והאגביות שאפיינו את קשריו. שאלתי פעם איך הוא עושה את זה. הוא משך
בכתפיו וענה לי להפתעתי שחסר לו לפעמים האתגר שבהתמודדות עם פוסטמות, כלשונו,
מהסוג שנדבק דווקא אלי, אבל פעם, התפייט, אולי תבוא מישהי כזאת, ואז תהיה לו בעיה
לראשונה בחייו לתת לה ללכת ממנו.
"אני לא מתחתן אלא עם אם ילדַי",
הצרתי.
"הגענו אליך הביתה לפני חמש דקות",
אמר זכאי והביט סביבו כאילו התעורר מחלום ממושך. "אכפת לך שאני אשב עוד כמה
דקות באוטו בלעדיך? אתה יכול לנעול", הוסיף.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה