פרק 94

 

רק לפנות ערב יצאנו לדרך חזרה. ראלה היתה עייפה וביקשה לישון מעט אחר הצהריים. היא תלתה את האשם בכמויות האלכוהול המוגזמות לדעתה, שאביה הלעיט אותה בהן. אולי היא צדקה. עוד לפני הארוחה, אחרי שחיסלנו יחד בקבוק שקוף של "מי חיים", יוסף פתח בקבוק קברנה סוביניון לליווי האוכל. מצב הרוח שהיה מרומם גם כך, נסק אחרי שהמפלס בכוסות החל לרדת. גם עידו חרג ממנהגו ושתה מעט[ת1] . ראלה סיפרה על השכנים והתעדכנה מאביה באשר לקורותיהם ולצאצאיהם בני גילה. היא צחקה ללא אבחנה בזמן ששמעה על חתונות וגירושין ולא יכלה לחדול גם בלוויות.

"הגזמתי", אמרה לבסוף, "תעירו אותי בעוד שעה". היא נעלמה בפתח החדר שהיה תמיד שלה. התרווחנו בסלון ומיד מצאנו נושא משותף. יוסף סיפר לי על חומרי הדברה וכיצד הוא מסתדר בלעדיהם בגידולים אורגניים. מסתבר שהבעיה הכי גדולה שלו היו כנימות מגן וכנימות עלים רכות. בחלק מהגידולים היה הפתרון רשתות צפופות שלא מאפשרות חדירות חרקים. צמחים אלו הפכו ללהיט בשוק החרדי מכיוון שהירקות שווקו תחת הכותרת "נקי מחרקים", וכך הבטיחו המהדרין שטרף לא יבוא אל פיהם.

בגידולים אחרים ההדברה בוצעה על ידי חיפושיות טורפות, כאלו שעיקר מזונן כנימות. "פרת משה רבנו היא ידידה נאמנה שלי לאורך שנים רבות, והרעב שלה מביא לי שובע".

כשכמעט החשיך הופיעה ראלה, מטושטשת מעט. הלכתי למטבח והכנתי לכולם תה. השתרר שקט של לפני פרידה. השקט המשיך גם בדרך לאוטו, כש הצידנית הריקה מיטלטלת בין שנינו. הצעתי להיות הנהג בדרך חזרה. היא הינהנה מיד ונתנה לי את המפתחות. דמיינתי שראיתי הקלה בעיניה. הבדידות לימדה אותה לצפות למעט מאוד מאחרים, חשבתי כשהנעתי את האוטו.

"תרגישי נוח לבקש ממני מה שאת רוצה", אמרתי כשבית אביה החל להתרחק.

היא הירהרה רגע. "כל בקשה נשמעת לי כאילו אני מתפנקת".

"אז תלמדי להתפנק".

סוס ועידו היו מצונפים מאחור ועיניהם כבר עצומות. נהגתי בשתיקה, חולף על פני נוף שהחל להתקבע בראשי כ"מסלול אבא". ידה של ראלה ליטפה את החלק האחורי של ראשי.

"זהו משחק מקדים?" שאלתי בלחישה.

"כן", ענתה, "אבל תדע שאצלי אין משחקים. אני טיפוס מאוד רציני".

היא צחקה בשקט וידה החליקה לירכי.

"את יודעת מה הכי אהבתי ממה שראינו היום?"

"את הצריף " ענתה. הינהנתי תוך שאני מביט בכביש המתוח לפני.

"בגלל שזה המקום של החוויה הארוטית הראשונה שלי?" שאלה.

צחקתי. סוס הרים אוזן אחת אבל עיניו נשארו עצומות.

"זאת היתה רק נשיקה, אל תקנא".

"והיד שלו הגיעה לחזייה שלך?"

ראלה נזכרה וחייכה: "כן, ניסתה להגיע ונהדפה באכזריות".

לאחר מחשבה נוספת הוסיפה: "אתה יודע, קצת עצוב לי שכל מה שנותר מזה היום הן פטריות. הדבר היחיד שנותר לי מכל האהבות זה עידו".

היא התנערה מהזיכרונות והפליגה למשהו אחר. "מצחיק לחשוב כמה ניסיונות אבא שלי עשה כדי לראות אם יש כללים לרעילות. הכול נכשל. בהתחלה הוא חשב שהצבעוניות הן הרעילות. מהר מאוד הוא מצא לבנות רעילות שהפריכו את הסברה. אחר כך הוא חשב שחלזונות וחרקים לא יאכלו את המסוכנות, זאת היתה טעות שעלתה לו בביקור במיון. הוא כבר ידע שהשחרה של פטריות במגע עם כלי כסף לא מלמדת מאומה. זה קורה כמעט לכולן. מבחני טעם למרבה המזל הוא לא ערך, אבל הוא מצא בספרות עדויות של ניצולים מאכילה של פטריות רעילות מאוד שסיפרו שהעידו כי שהטעם שלהן היה מצוין. ואז הוא התחיל סוף סוף להגדיר ברצינות וללמוד את הספרות שקיימת בנושא.

"בתקופה ההיא, לפני שהוא התייאש סופית מהתקווה למצוא שיטה בדוקה, הוא ערך כמה ניסיונות כושלים לבשל פטריות עד שהמבנה הכימי של הרעל יתפרק. תתפלא עד כמה הוא יציב. כשנגמרו הניסיונות הוא ניסח כללי יסוד שמהם הוא לא חרג בשום אופן".

"שהם?"[ת2] 

"קודם כל, אל תיעזר בחברים וקרובי משפחה לאיסוף פטריות בטבע. שנית, אל תאכל שום דבר שלא הגדרתי בוודאות מוחלטת קודם לכן. פועל יוצא של הכלל האחרון הוא שאם יש ספק – תן לטוחן האשפה להכריע. הכלל השלישי הוסק גם הוא מניסיונם של אחרים: אל תערבב לעולם באותו כלי איסוף יותר ממין אחד של פטריות שיש לגביהן ספק קל שבקלים".

בלמתי בפתאומיות [ת3] בשולי הדרך. ראלה שתקה והביטה בי בתמיהה.

"תתקשרי בבקשה לאבא שלך, אני רוצה לשאול אותו משהו בדיבורית".

ראלה הקישה על המכשיר הקבוע שלה חיוג מקוצר. שניות אחר כך הודתה לאביה על האירוח וסיפרה לו כמה נהנינו. הם פיטפטו עוד מספר שניות. חיכיתי בסבלנות ל-איגור רוצה לשאול אותך משהו-.

"שלום יוסף".

"שלום איגור, אתה כבר יכול לקרוא לי יוסי".

"טוב יוסף, יוסי, תחזור בבקשה על השמות של הפטריות מהצריף שלך".

הוא ענה לאלתר ולא ניסה כלל לברר למה אני מתכוון או לשאול שאלות מעצבנות, כנראה שמע מבעד לנימה השלווה את הבהילות בקולי. "מטריתית, קמרונית, דיואית..."

"עצור, יוסי. למה הדיואית נקראת ככה?"

יוסף לב לא ניסה להתלוצץ או להתחכם. "כשגוף הרבייה מתפרק אחרי שביצע את תפקידו ושיחרר את הנבגים, הפטרייה מתפרקת לנוזל סמיך וכהה שנראה כמו דיו".

"תגיד לי שהיא רעילה, יוסי, בבקשה".

"מצטער לאכזב אותך. הדיואית המצויצת, שאולי תִגדל אצלי בצריף, היא פטרייה מצוינת למאכל וטעימה ביותר, במיוחד בצעירותה. למעשה, רוב הדיואיות אינן רעילות, והבעיה העיקרית היא דווקא להגדיר אותן בכלל. בחדר העבודה שלי יש מיקרוסקופ שבלעדיו הייתי אבוד".

"אמרת רוב הדיואיות. יש יוצאות מהכלל?"

"איגור, למה אתה נטפל לדלות הבשר האלה? הן כמו כנפי עוף, צריך המון בשביל לרגש את החך".

"יוסי, בבקשה, ספר לי על היוצאות מהכלל מביניהן".

הוא משך עוד כמה שניות של התענגות על המתח בצידה האחר של השפופרת.

"טוב, חבריה, אז ככה: יש אחת שאף אחד לא הצליח לגדל מסחרית. הרוב אפילו לא מנסים, כי הם לא רוצים להיות חשופים לתביעות משפטיות. זאת פטרייה מצוינת למאכל, קוראים לה דיואית משחירה. היא צריכה להגיע עם הערת אזהרה לצידה".

דממה מתוחה השתררה באוטו.

"טוב, יוסי, ברור לי שבשלב הזה אתה רוצה שאני אשאל אותך..."

"אבא", לראלה נמאס, "אם היא טובה למאכל אז ממה יש להזהיר בדיוק?"

"טוב ילדים, הקטע של הפטרייה הזאת הוא שהרעל לא פעיל כל עוד הסועד לא צורך אלכוהול בסמוך לצריכת הדיואית".

כולנו השתתקנו. כיביתי את המנוע. ניסינו לעכל כמה שיותר מהר את המשמעויות. עידו וסוס התעוררו יחד מאחור. עידו התיישב והביט נכוחה, מנסה להבין איפה הוא.

"זה הכול? אני יכול לנתק?" יוסי פילח את השקט. שכחנו ממנו.

"רגע, אבא", ראלה לא שכחה להיות שוטרת, "מישהו ממש מת מלאכול את זה?"

"לא שאני יודע. היו כמה שטיפות קיבה ותלונות על כאבים".

"כמה זמן לוקח מהחיבור בין דיואית משחירה ואלכוהול עד שהצרכן מתחיל להצטער?" נזכרתי גם אני לתרום לשיחה.

"זה לא מיידי. הייתי אומר כמה שעות. מניסיון אישי עם בנות דודות של הדיואית אני מהמר על פלוס מינוס שעתיים מארבע שעות אחרי האוכל".

"ואיך משיגים את הפטרייה?"

יוסף לב כיעכע בגרונו קלות. "לא פשוט. צריך ממש לרצות אותה. אני מכיר שני אזורים ברמה שאם מתמזל מזלכם תוכלו לפעמים למצוא שם כמה שבועות בשנה, בערך בדצמבר, יבול זעום. כמובן שאם אתם חובבי טבע, מלקטי פטריות או בוטניקאים עקשנים אמביציוזיים ומרושתים היטב תוכלו גם כן להניח עליה יד".

"תודה, יוסי".

"בבקשה איגור, ולהתראות ראלה".

במשך שניות ארוכות ישבנו ללא תנועה. ראלה התעשתה ראשונה וביקשה ממני להמשיך לנסוע.

שכונת זיו, ספיר, ושתי הרוממות חלפו מבעד לחלונות. באחוזה התנערה ראלה ושאלה.

"מה אנחנו הולכים לעשות עם האינפורמציה הזאת?"

"לפי הסדר?" עניתי, "אז קודם כל לשמוח על פריצת הדרך, אחר כך לנסות ולשלב את המידע בתוך מה שאנחנו כבר יודעים. מחר תיידעי את רועי ותשמעי מה דעתו. אני לא מצליח לחשוב על משהו דחוף שאנחנו חייבים כרגע לעשות כפועל יוצא ממה ששמענו".

"טוב. נישן על זה", אמרה ראלה.

"לי די ברור עכשיו למה המילה דיו מופיעה פעמיים ברשימת הקניות של אביגיל. פעם אחת לספיה של חסר החוליות הימי שהשתמשו בה לריזוטו, דיונון או תמנון. הפעם האחרת כנראה לדיואית".

"מן הסתם", הגיבה ראלה באישור מסויג.

חנינו כבר ליד ביתם. בזמן פריקת הציוד סיפרתי לה על החלום שחלמתי על אביגיל והאפונים. השמטתי את הערות זכאי על החלום. ראלה עדיין לא ידעה מאומה עליו בינתיים. אבל זה הולך כנראה להשתנות בקרוב, חשבתי.

עידו פתח את הדלת ורץ לשירותים. סוס, שטרם הספיק להתרוקן כדבעי אחרי הנהיגה הארוכה, תלה בראלה עיני תחינה לטיול ערבית. היא ליטפה את ראשו כדי לרמוז כי הישועה קרבה, נשענה על המשקוף ושאלה אותי, "אז מה שהיה בקערה החריגה זה פטריות שחורות?"

"עכשיו אני בטוח בזה", עניתי.

במבט ששמחתי להיזכר מה הוא מביע ובנחרצות מדודה היא קבעה:

"אתה ישן איתי הלילה".

"אם תרצי שאני אישן".

"אני אדאג לכך שבסופו של דבר תצליח להירדם".

"אם ככה אני אנסה לא לגרום לך להעיר את עידו בגלל הקולות שאת משמיעה כשאת גומרת".

"אין לי מושג על מה אתה מדבר. אני שקטה כמו כותל חירש".

"את חושבת שאני מבלבל בינך לבין מישהי אחרת?"

"תשתוק ותהיה יפה, בינתיים אתה יכול לצאת איתי לסיבוב אחרון עם סוס ברחוב כדי שהוא לא יעיר אותנו בארבע בבוקר ביבבות חנוקות הנובעות משלפוחית מלאה".

נישקתי אותה באהבה ולקחתי את הרצועה.

 

*

---