רשומות
אריה סולומון ואריה כץ ישבו במשרד הריק וקראו
בשקט חוברות זהות משני צדי השולחן.
השעה היתה אחרי חמש. כל העובדים עזבו לפני דקות.
משמרת שנייה בוטלה בהודעה מראש.
בחוץ היה חשוך לגמרי. עוד ערב חורפי. סולומון
התקשר למוקדנית חברת השמירה. מערכת האזעקה תופעל עוד מספר דקות, לא להתרגש. הוא
לקח לידיו מחדש את החוברת.
"דוח טוב", ציין כץ.
"כן", הסכים סולומון.
שניהם דיפדפו הלאה ביחד.
"תזרים מזומנים ויחס מהיר מצוינים",
אמר כץ.
"בהחלט", אמר סולומון.
דפים נוספים בשתיקה.
"הדוח מבוקר על ידי רואה חשבון?" שאל
כץ.
"עוד לא. משה מהכספים רצה שנקרא אותו
קודם".
"והוא מציע משהו?"
"בקשר ליתרות המזומנים?" שאל סולומון
רטורית.
"כן", הטעים כץ.
סולומון שתק.
"אתה יודע", אמר כץ, "אני
מתגעגע לפנינה. היא היתה יודעת מה לעשות. איתה גם לא היתה קורית הפאשלה בהזמנת הכימיקלים
מאיטליה".
סולומון חשב.
"כן" אמר לבסוף,
"גם אני מתגעגע אליה".
אריה כץ סגר בהחלטיות את החוברת ופנה לרעהו.
"אתה מתחרט לפעמים?" שאל.
"אתה שואל אותי על זה?"
"כן".
"לא, אף פעם".
סולומון הניח אף הוא את החוברת בקצה השולחן וקם
ממקומו.
"אני חייב לזוז. אתה תפעיל את האזעקה?"
שאל.
"כן, אין בעיה", השיב
כץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה