רשומות
בבוקר עידכנתי את רועי טלפונית בנושא ברדוגו.
הוא נשמע שמח על שביב המידע הנוסף.
"זה ייבדק גם עם הזקן, שעדיין חי, וגם
ברשומות משרד הפנים. אתה חושב שיש לזה משמעות מעבר לקוריוז?"
"אין לי מושג אפילו אם זה נכון. אתה רוצה
שאני אבדוק עם ברדוגו האב או איך שקוראים לו?"
"לא, זה קייס שלנו, והאף שלך לא יתקבל
בברכה. תן לי לסיים את הבירור במשרד הפנים, ומישהו שלנו יעשה את זה, אולי אני.
אחזור אליך עם פרטים ותאריכים".
"ראלה משובצת הבוקר?"
"כן. יש לה כמה זכויות כמפרנסת יחידה עם
ילד. משמרות בוקר וצהריים מאפשרות לה להיות עם הבן שלה. אתה מחפש אותה?"
"כן".
"יש התרעות ממוקדות וכולם כולל אותי בחוץ
בכבישים. רק איריס כספי בתחנה והיא תשמח אם תקפוץ לבקר אותה".
"איריס הענוגה ותשוקותיה ההיוליות מעולם
לא ניצבו על שלב כלשהו בסולם ההעדפות שלי. אתה יודע שעיני נשואות לראלה בלבד".
"כן, אתה לא מסתיר את זה וכנראה שזה עושה לה טוב".
"מה
זאת אומרת?"
"אני
בטוח, איגור, שאם אני היה זה שהתחיל איתה, גם אז היא היתה מזמזמת לעצמה עכשיו".
"מתי
חשבת על זה? זה מה שרצית?"
"מי
לא רצה?"
שטף
קריאות במכשיר הקשר של רועי חסך ממני את המשך השיחה המביכה. התקשרתי לראלה.
"הלו". מנימת קולה שמעתי שהיא עסוקה
מאוד.
"זה אני, אני אתקשר אחר כך", מילמלתי.
"לא, אל תתקשר", אמרה. המשמעות
החריפה של דבריה חילחלה מיד לתודעתה והיא תיקנה, "אני מתכוונת שאני באמצע
משהו ואני לא אוכל לדבר בזמן הקרוב". עכשיו הטון היה שקט ומזמין יותר. "אולי
תבוא אלינו אחרי הצהריים?"
אמרתי כן, בסדר. היא ניתקה מיד.
הרגשתי חוסר נוחות. השתרר עלי דשדוש נפשי כזה
שבו אתה מביט על עצמך מבחוץ. עמדתי על כתפַי גהרתי והצצתי פנימה לתוך ראשי. אחרי
מפח הנפש הראשוני הנובע מהחוויה הבלתי מתקנת בעליל של הצורך לעבור מדיום של שיער
מידלדל, שלא הזכיר במאומה את יפי הבלורית והתואר, הצלחתי לחדור לנבכי נשמתי ללא
סיוע מקצועי. עם בחורות אהבתי לחשוב שהיחסים נמצאים בשליטה. לצערי, מחשבה זו לא
הושתתה לרוב על פרטים אוטוביוגראפיים. שליטה - תחושה מנחמת ומיטיבה זו - ממלאת את
מאגרי ההערכה העצמית גם כשמישהי חדלה למצוא בך את התכונות והמעלות ההופכות אותך
לנחשק בעיניה. יש שרצו שאהיה אקטיבי, שאני אבחר ואחליט מה נעשה ולהיכן נצא, מי
יהיו ידידינו ומה נאכל. היו אחרות שהעתיד, סדור ומחושב, כבר היה מותווה במוחן, והן
רק חיפשו את זה שיתאים לתוכנית המתאר המוניציפאלית ויקבל אישור של צוות ההיגוי,
המורכב מחברותיהן ומבני משפחתן. בשני המקרים נטתה נקודת המשען, עליה נסבו היחסים, באופן
ניכר לכיוון שהתאים מאוד לאחד מאיתנו בלבד, והאחר היה צריך ללמוד לחיות עם העובדות
ולסגל את ציפיותיו מהחיים למצב הקיים. חוסר סימטריה היה אחראי אולי להתאיידותן של
חלק ממערכות היחסים שלי. לפליאתי, בחצי מהמקרים לא אני הייתי זה שסיים את מערכת
היחסים. יש לא מעט נשים שיודעות מה טוב להן, וחרף יתרונותי הסגוליים פסלו אותי
אחרי מבדקים שהיו מספקים בעיניהן. בנדנדה של ילדים ניתן לשנות את המנוף, על ידי
הטיית הגוף קדימה ואחורה, וכך לאזן בין שניים, אך רק אם משקלם דומה. נראה היה
שאולי עכשיו מצאתי את שחסַר לי.
כמה שעות אחר כך ישבתי עם עידו וחיכינו ביחד לראלה.
זה היה אחרי שעברנו על שיעורי הבית שלו באנגלית, חשבון והיסטוריה. עידו קפץ על
ההזדמנות שעין נוספת תשזוף את השיעורים שלו. מכיוון שלא מיהרתי לשום מקום,
והאלטרנטיבה היתה תוכניות אחר הצהריים בטלוויזיה, נעתרתי ברצון. אחר כך הכנו תה
וקקאו. סוס רבץ בינינו והביט במבט נוגה חליפות בי ובבעליו, כאילו ידע שאפסה תקווה
לטיול בזמן הקרוב.
"סיפרתי לאימא על חוף הכרמל", אמר
עידו.
"אתה מתכוון לצדפים או לבית הקברות?"
שאלתי.
"היא יודעת גם על זה וגם על זה",
השיב עידו.
"עשיתי לך בעיה עם אימא?" לא
התייעצתי עם ראלה על בית הקברות, ולפתע חששתי שדעתה אולי לא תהיה נוחה מהיוזמה
שנקטתי.
"לא, היא צחקה ושאלה אם חבשנו כיפות.
אמרתי לה שלא".
"אתם דתיים? שומרי מצוות?" איך זה
שלא ידעתי מראש משהו כל כך אלמנטרי.
"לא. אימא אומרת שהיא אגנוסטית".
"מה זה?" הייתי חייב לברר.
"היא אומרת שכשלא מאמינים ולא לא מאמינים,
בגלל שלשני הדברים אין הוכחה, אז אתה יכול לקרוא לעצמך ככה".
"וזה מתאים לך?"
"מאוד. אני כנראה האגנוסט היחיד
בכיתה", הכריז עידו בשמץ גאווה.
חיפשתי משהו אחר לפני שהשיחה תיסוב על אמונותי
שלי.
"יש אצלכם זוגות בכיתה?"
עידו הינהן.
"הרבה?"
"לא ממש. כמה. הזאתי שאני רוצה עדיין
פנויה". הוא הביט בי ועבר לדבר בקול נמוך ושקט, כאילו קליטת המסר מסובכת
ומחייבת נימה של המתקת סוד. "עוד לא הציעו לה חברות".
"ומתי אתה תציע?"
עידו נרתע קלות, משך בכתפיו באדישות מדומה
ונשען לאחור.
בעיותיו של זולתך נדמות כטפלות וקלות ערך.
התגייסתי לפעולה שתחלץ אותו מהמצר או תטביע את ספינותיו: "אתה צריך אולי עצה איך
לעשות את זה? היא בכלל שמה עליך?" שאלתי שאלה כפולה. לרגע פחדתי שאני עלול
לגרום לו לכאב וקיוויתי שיסרב.
עידו התייחס מיד לחלק שנראה לו פשוט.
"מיכל, חברה שלה, אמרה לי שהיא לא
תתנגד".
"טוב, אז קיימות שתי דרכים סבירות.
הראשונה היא ללכת למיכל (שם של כלי הדחה סניטארי דו כמותי, חשבתי לעצמי) ולהשתמש
בשירותיה. שמיכל תגיד לדולציניאה שגם אתה מעוניין ותסגור את קצוות הכרזת האיחוד.
הדרך האחרת היא לגשת ישר לבחירת לבבך, לומר לה עד כמה היא מוצאת חן בעיניך ומיד
אחר כך להציע לה".
"קוראים לה רעות ולא מה שאמרת", עידו
שם את העובדות במקומן.
"כן, רעות כמובן", תיקנתי בכובד ראש.
ישבנו, וכל אחד מאיתנו מולל את ההשלכות.
"אם הדרך הראשונה כל כך קלה, אז למה הצעת
לי דרך נוספת?" תמה עידו לאחר זמן.
"אולי כי יותר כיף שהיא תגיד 'כן' לך
ישירות ולא למתווכת".
"ומה אם היא תגיד לא?" הפעם נשמע רעד
קל בקולו.
"אז תחכה כמה ימים או שבועות ותציע למישהי
אחרת".
האפשרות נראתה לעידו כל כך מופרכת שהוא פרץ
בצחוק. סוס חייך בידענות ושמט את ראשו על כפותיו השלובות. קול מפתח נשמע סובב
במנעול, ודלת נפתחה. ראלה נכנסה לחדר במהירות כשעל פניה הבעת התנצלות. כשראתה
אותנו יושבים ומחייכים, שינתה את כוונתה המקורית והתיישבה לידנו.
הבטתי בעידו שנשק לה ואמרתי לו, "אני אנסה
להמחיש לך". קמתי ופניתי לראלה, הבטתי בעיניה ואמרתי לה בקול שניסיתי להאציל
עליו שוויון נפש, "ראלה, את נפלאה בעיני וכיף לי להיות איתך. אני מציע לך
חברות ומקווה שתסכימי".
בעוד ראלה מתאוששת ועידו מחניק צחקוקי התרגשות,
ניצלתי את התנופה שצברתי והמשכתי בלי לאבד את קשר העין, "מה תשובתך?"
ראלה חדלה פתאום להיות משועשעת. היא קמה על
רגליה והצביעה באצבע מורה על האזור שמתחת לעצם הבריח השמאלית. אצבעה מחצה בד חולצת
תכלת מעט קמוטה.
"כן איגור. אני מקבלת בשמחה את חברותך
". היא הרפתה לשנייה ומיד לחצה שוב על הגומה באצבעה.
"להפעלה, לחץ כאן", אמרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה