רשומות
רועי הביט בנו במבט מהורהר.
"למה קראת לנו בדרמטיות כזו?" שאלתי.
ראלה ישבה לידי והסתכלה עליו גם היא בדריכות.
"קראתי לשניכם כי חלה התפתחות. יתר על כן,
אנחנו הולכים לשלב ולשנות את הגישה לתיק נוגה כץ".
"לשלב במה?" שאלה ראלה. "ומה
בדיוק השתנה?"
"בתיק החקירה של ששת ברדוגו", השיב
רועי בנחת. "מסתבר שהתיקים יותר מחוברים ממה שחשבנו. הקשר חורג למדי מהעובדה
הסתמית שהוא סיפק מצרכים לנוגה ולאביגיל".
"למה אתה מדבר סחור סחור? מה אתה
רומז?" שאלתי.
"אני לא רומז כלום. אני אומר שלצערי יש
קשר שלא היה ידוע עד עכשיו". רועי פנה לראלה. "מהמעבדה הבליסטית הגיעה
בדיקת הקליע ששלפת מהקיר בחדר המדרגות שלך, והוא נורה מאותו אקדח שחיסל את
ברדוגו".
שקט מתוח השתרר בחדר. ראלה ואני החלפנו מבטים
זהירים.
רועי הלך למכונת הצילום, שלף מספר ניירות ריקים
מהתא וצייר את מרכז הכרמל והרחובות שמסביבו. פתאום הוא הצטחק ללא סיבה נראית לעין.
אחר כך ציין באדום את ביתה של ראלה ומתח קו אלכסוני לכיוון בית רוטשילד. "לא
רחוק מהמפגש עם סמטת אוליפנט, שזו הסמטה שירו עליכם ממנה, מצאנו בתוך הצמחייה
תרמיל אקדח אחד חף מטביעות אצבע", אמר. "ממרחק כזה, מי שירה ידע
שהסיכויים שלו לגרום נזק הם אפסיים. אתם כנראה הכאבתם למישהו או שנגעתם בנקודה
רגישה והוא גירגר בחזרה".
"אתה חושב שאני עדיין בסיכון?" שאלה
ראלה בלי להסתכל עלי.
"לא ממש", השיב רועי.
"מחרתיים נגמר החופש, ועידו חוזר לבית ספר.
אנחנו נחזור מחר הביתה".
רועי הביט בי. היה יכול להיות יותר גרוע,
חשבתי, היא יכלה לומר 'אנחנו חוזרים היום הביתה'.
ראלה יצאה מהחדר ורועי הסתכל לכיווני, הטה את
ראשו הצידה וצמצם את עיניו.
"כן, רציתי שהם יישארו. אנחנו מסתדרים טוב
מאוד. יש לה ילד, מה אתה רוצה, שהם יתחילו לחפש מוסד לימודי אצלי בשכונה?" רועי
הינהן.
"וחוץ מזה, מה כל כך הצחיק אותך במכונת
צילום. שוב החקירה עם המסננת?"
"לא. לפני שנים שירתה פה שוטרת די דבילית,
או בוא נאמר שבינה יתרה לא היתה אחת ממעלותיה. פעם ביקשתי ממנה חמישה דפים ריקים. היא
הוציאה דף מהמכונה ושאלה אותי, 'כאלה ?' אמרתי לה שכן, אז היא צילמה את הדף הריק
ארבע פעמים והגישה לי חמישה גיליונות ריקים".
קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
"בכלל ביקשת ממנה להישאר?" שאל רועי
מאחורי גבי.
"לא", אמרתי.
"אתה טמבל אם אתה נותן לה ללכת". הוא
היסס. "רק
אחרי שהתחלתם להיות ביחד הבנתי כמה אני הייתי טיפש. בפעם הבאה אני כבר לא אהיה טיפש".
"אולי היא תחזור", חיפשתי שביב
תקווה.
"בטח. אולי".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה