רשומות
"אלה הזיקוקים של אתמול
בלילה", אמר זכאי.
"מה עם הזיקוקים?" שאלתי.
"הם אלה שהחזירו אותך שוב ללבנון",
הוא ציין.
"יש לי תחושה טובה בקשר ללבנון".
הפעלתי את מכונת האספרסו. היא מכלה שטח ענק מהשיש הצנוע במטבח של ראלה. תוך זמן
קצר מחיבורה לרשת התחילה המכונה לחלץ אוושושים ולהמליט אדי קיטור.
"איזו תחושה?" זכאי ידע שקודם ראלה תתעורר
כדי לשבת בשקט ולשתות קפה. רק הרבה יותר מאוחר יתעורר עידו, שחזר כמעט לפנות בוקר
מבילויי יום העצמאות עם בני כיתתו.
"אני חושב שהלילה ביצעתי את הנסיגה
מלבנון", אמרתי, מנסה להישמע בטוח.
"לשם שינוי אני מקבל את האבחנה שלך",
הוא אמר.
"איך זה שפתאום אין ויכוח שבו אתה חייב
להיות הצודק?" עדיין חיפשתי איפה הפח שהוא טומן לי. זכאי משך בכתפיו, הז'קט
השחור שלבש עלה וירד עם התנועה.
"בניגוד ללילות קודמים לא התעוררת מפוחד
ורפוף, גם אם תחזור למערכות הבלתי מפוארות שלך שם, אתה לא תוּבס יותר".
הבטתי בו. הוא נראה לי שונה.
"מה אתה לובש, חיים? מכנסיים שחורים
וחולצה לבנה! אתה חוזר מאירוע?"
"אתה לא תאמין, איגור, מצאנו עבודה
במלצרוּת, שרון ואני. היו אירועים ענקיים של נופלי חטיבת הצנחנים וגולני בשני
אולמות סמוכים. איזה הווי. ובוכטות של טיפים. לא הספקתי להחליף בגדים,
מצטער".
"אולי פעם תביא אותה. אני רוצה להכיר
אותה".
פניו אורו והוא חייך. קמטים קטנים רקדו מזוויות
פיו עד עיניו.
"היא שואלת עליך הרבה. היא מחבבת אותך
למרות שהתחלתם ברגל שמאל".
קצת חששתי. "זכאי, איך אני אגיב כשאני
אראה אותה?"
הוא צחק.
"אתה יודע, נו, אני שואל בגלל
הנפילה".
"אהה", אמר, "אתה מתכוון
להשלכות הבלתי נמנעות של הפגישה עם הקרקע עבור אלו שבחרו למות תוך ניצול כוח
הכבידה?"
מעולם לא שמעתי אותו מתנסח בבהירות שכזו. הוא
בוודאי שינן את המשפט הזה פעמים רבות.
העמדתי פני מתפעל מהרהיטות הבלתי צפויה וסימנתי
לו להמשיך.
הוא מיצה את השיכרון עוד שנייה והמשיך. "טוב,
שרון עברה טיפולים. היא נראית מצוין, בכל מקרה, אם תבחר לראות אותה, אתה תראה אותה
דרך העיניים שלי".
"מה, יש לי בחירה?"
"כן, אם אתה מתעקש. לא ידעת?"
"ואתה חושב שהיא איתך כדי לנקום באותו
מישהו שהיא קפצה בגללו?"
"יכול להיות שזה היה ככה בראשית של היחסים
שלנו. היום היא כמעט לא חושבת עליו".
קולות הדחת אסלה נשמעו. ראלה התעוררה ותצפה
בקרוב לקפה. היא עדיין התייחסה לקבלת ספל הקפה כאל פינוק נדיר שהפתיע אותה בכל
בוקר מחדש. הידקתי במתינות את הקפה הטחון לכוסית.
"אז תביא אותה בפעם הבאה".
"אתה הולך להיות עסוק מאוד, אבל בסדר. אם
לא אותה, אני אביא לך לפחות צילום שלה".
"חיים, אני לא רוצה העתק חיוור של המקור
ואני גם מפחד שצילום יתנהג כמו השתקפות במראָה. אני מבקש להכיר אותה. אני לא אגנוב
לך אותה, אתה יודע".
"איתך אי אפשר לדעת, אולי אם תנגן היא תלך
אחריך". הוא ידע שמה שאמר יחמיא לי. "להתראות".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה