אותו דבר קצת אחרת

הסתכלתי על ההוורט'יות שבצילומים ושקעתי בדכדוך קיומי.
כולן הן אותה וריאציה של הוורט'יה מִירָאבִּילִיס - לוריאציה קוראים לִינֶאָטָה.
וכולן שונות זו מזו ! ויש עוד כמאה צמחים בקובץ המקורי ואין שניים זהים.
דוגמת הקוים, צורת השינון, אורך העלים, צבע הצמח, נטייתו להתפצל ועוד ועוד.
לעזאזל.
נזכרתי כשהייתי מטייל עם שני כלבי הבול טרייר שהיו לי.
הייתי נתקל בשאלה מטומטמת בתדירות מבהילה. היו ניגשים אלי אנשים,
לאו דווקא ילדים, במבט עמוק של ידענות או בתמיהה נאיבית ושואלים:
האם שני הכלבים תאומים ?
תחשבו רגע. זו שאלה ממש טפשית ליצורים שממליטים שלושה ארבעה ויותר גורים.
זה כמו לראות טור של נמלים לבודד שתיים ולשאול אם הן תאומות.
ואני מבטיח לכם שאם נסתכל מקרוב ממש, הן תהיינה שונות מאוד.
זה גם מה שמרגיז אותי בקונספציה של האסטרולוגיה. ליצר חיבורים שנובעים
מדמיון שטחי. במקרה זה דמיון של תאריכי הלידה !
ואחר כך להסיק מזה מסקנות על אופיו של האובייקט.
בררררר...

קונופיטום

הרבה זמן לקח לי להגיע למייל הזה.
אני מאשים בכך את הרוח.
כן, כן. זו שהרגה גם את אנבל לי.
זו שיוצאת ביבבה מפי הילוד שניות אחרי שנולד
זו שנפלטת באנחה מפי הגוסס
זו שיצאה מהעננים ושרקה בין ענפי האלון
ששברה ענף והפכה את פני הקרקע לפריכים.

דמיינו אדמה גבעית סחופת רוח ועשירה בחלוקים. (רצ"ב מפה)
דמיינו צמח שנותן כמו אם אוהבת המעניקה את מלוא לשדה לילדה שברחמה
וטרם בקיעתו ממנה היא הופכת לקליפה יבשה שמגנה עליו
כך כל שנה מת ונולד הקונופיטום מחדש.
והוא פעוט. רוב הצמחים בצילומים גובהם כסנטימטר אחד.
אצלי בחממה יש כאלה שמגיעים לשלושה ארבעה.
והצורה הזו נוצרה מחיסכון. הקונופיטום ויתר על הכל כמעט.
מה שנשאר אלו שני עלים מאוחים היושבים על מערכת שורשים לא גדולה.
(דומה לצמח אחר lithops שעליו אכתוב מתישהו)

לעזאזל עם הרוח
אני אוהב קונופיטום.

עוד באובב

ביום שאלוהים המציאה את כל העצים, התחיל הבאובב
להסתכל הצידה ולקנא.
אני רוצה פרחים כמו לאלמוגן, אמר לאלוהים.
ואני גם רוצה להיות יותר גבוה, לפחות כמו התמר, הוסיף בקול רם יותר.
לא יזיקו לי פירות יפים, אולי משהו כמו ליצ'י, הפטיר כשראה שאלוהים
רושמת בקפדנות את הערותיו.
ואם את כבר רושמת אז אני...
אלוהים חטפה קריזה, עקרה את הבאובב ושתלה אותו הפוך.
ומאז הוא נראה ככה.

ויקרא שמות לדברים כפי שהיה בראש שלו

זה מה שטוב בשמות "לטיניים" - הם לא עושים לקורא ישראלי יותר מדי אסוציאציות.
אז אם מכנים צמח מסוים viburnum, הראש לא רץ לעיני התכלת והרגליים הארוכות כל כך שבקושי הגיעו לרצפה של איזושהי "מורן" שראיתי פעם עומדת בתור לאוטובוס בתחנה המרכזית בבאר שבע. השם היה רקום בחוט שָנִי על התיק שלה. הודחתי אז מקורס טיס ולמרות פחי הנפש בהם בוססתי והתרוצים אותם הייתי אמור לנפק (חוסר חלוקת קשב, אלק) לא יכולתי שלא להבחין בה לראשונה, ועשר דקות אחר כך לאחרונה בחיי.
ונגיד שהיא הייתה נוסעת לארצות הברית. איך הייתה קוראת לעצמה ? moron ?
מי כבר מכנה את עצמו - רפה שכל ? בקיצור,חרא של שם. אבל אילו רגליים.
וכל דויד שמתנאה בדוּדוּ (כן, באנגלית אמריקאית זה הוענונו שמביט עלינו בחיוך ביישני ממצולות האסלה שניות לפני ההדחה שלו, אפילו לפני הקורס)
ומה עושה דור. בחו"ל שומעים door.
ויחד עם חסרונותיהם אולי הם אף עדיפים על השמות הללו שברור כי נבחרו על מנת לצלצל "נכון" לאוזן אוקסידנטאלית. בן ותום, למשל.
והנוראים ביותר, העונשים הכבדים ביותר שהורים חסרי מעוף משיתים על עולליהם חסרי הישע
הם שמות כגון: רהב (שמעתי, אני נשבע ! אביו קרא לו ע"ש הצוללת בה שירת ושכח שיש משמעויות נוספות) נטעלי (התחכמות גרידא), רְאִילָה (יפהפיה שלמדה בכיתה שלי) צפנת (מהצבא) ועוד ועוד.
זה מסוג המיילים שבסופו אני צריך להתנצל אם פגעתי במישהו.
אז הנה אני מבקש סליחה מעומק הלב.
הדברים שכתבתי מבטאים את טעמי הפרטי ואת הדרך האישית לגמרי בה אני שומע שפה.
ופריחת המורן המצורפת שלוחה לכם כשי.

חסידה עצובה ודהויה

היום שלפתי מהרשת צילומים של פלרגוניום טריסט.
פלרגוניום זה קל. המקור (תרתי משמע) הוא המלה חסידה בלטינית.
זה מיד מוביל אותנו למקור החסידה לגרניום ולכל בני הדודות.
עם המלה טריסט הסתבכתי קלות. הכרתי את התרגום האוטומאטי : עצוב, סר,
זעף, גלמוד, מר נפש, מדוכדך ונגזרותיהם.
אחרי חפירות שבהן הוסרו כל הדפרסיות הנ"ל מצאתי לא הרחק מקבר הורדוס
את הפירוש הרלבנטי: דהוי, חסר גוונים המזדקרים לעין.
הנבטתי שניים כאלה לפני חודש אבל העדפתי צילומים ready made
שמדגישים את היכולת המופלאה של הצמח הדרום אפריקאי הזה לגדל
פקעת תת קרקעית שאם חותכים אותה היא אדומה לגמרי מבפנים.
חותכים אותה כשהיא בתרדמת קיץ אפריקאי יחד עם השבלולים (זה יוצא דווקא בחורף שלנו)
ואת הפיסות ניתן להשריש על מנת לרבות את הפלרגוניום (או להרוג אותו לגמרי).
מבולבלים ? זה בסדר, קונטרול + אלט + דליט מסדר הכל.
או שפשוט תעבירו אותי לרטט.

תככים, רעל ותאווה

הכל התחיל באדניה. אם קוראים את זה מנוקד אז פתאום זה אדוניהו.
הוא היה בנו השלישי של דוד ויורשו החוקי. נתן הנביא האינטרסנט ובת שבע המניפולטיבית
תחמנו את דוד שמשח את שלמה בחדר צדדי בזמן הכתרתו של אדניה במקום אחר.
אדניה ברח והבטיחו לו חסינות אם ישב בשקט בשקט בבית ולא יעשה צל גדול.
אחרי כמה זמן בחברת מגבות המטבח הבטחון העצמי שלו גדל והוא "התחצף" - רצה שאבישג,
אשתו לשעבר של אביו, תחמם גם אותו.
לבת שבע זה הספיק. אדניה חוסל מיד.
וכך הגעתי לאדניה Adenia. היא באה ממשפחה מלכותית בפני עצמה - משפחת הפסיפלוריים.
בארץ קוראים לזה שעוניים. משום מה הזכיר פרח הפסיפלורה שעון למי שקבע את השם.
פרי הפסיפלורה שאנו מכירים מרגיע ומרדים. אין בו שום תאווה או תשוקה. הכינוי העברי
נגזר מהפאסיון של ישו שקורותיו "מונצחים" במבנה פרח הפסיפלורה.
והאדניה גדלה לאורך הסהר הפורה שמתחיל בסין, עובר בהודו וסומליה ונגמר בנמיביה.
יש בה צמחים מטפסים בעיקר ואלה שגדלים במקומות היבשים פיתחו קאודקס - אבר אוגר
מים מתחת לפני הקרקע, כזה שעשוי גם לבצבץ.
האדניה רעילה. מאוד רעילה. הכי רעילה. קיקיון זה פסיפלורה לעומתה.
היא לא לוקחת שבויים - האדניה. רעל אחד שבתוכה עובד כציאניד. מהר שקט ולא אלגנטי בכלל.
אם שרדתם תאלצו להתמודד עם רעל קטלני לא פחות אבל איטי ומתמיד. במוהל האדניה
יש תערובת של לקטינים שמונעים מִתָּאים לבצע סינטזה של חלבונים (זה מזכיר את הריצין
בזרע הקיקיון). מגע של המוהל בפיסת בשר הופכת את הבשר לסעודתם האחרונה של
צבועים.זה מצויין בכתבים של מתיישבים בורים בדרום אפריקה.

הצילומים מלוקטים מהרשת