רשומות
חנינו ליד בית ילדותה של ראלה. איש בעל פנים
שבאופן עמום נראו לי מוכרות יצא מהבית עוד טרם צאתנו מהרכב. הוא בא לקראתנו
במהירות ופתח את דלת הרכב שליד עידו, שתוך שניות היה בזרועותיו. שמתי לב שהוא
מצניע צליעה קלה בלכתו.
ראלה היתה השנייה שזכתה לחיבוק אמיץ, וגם סוס
זכה לגירוד קצר מאחורי האוזן.
"זה איגור", אמרה ראלה בקצרה והחוותה
לכיווני. יוסף לב התרומם מן הפמגש עם סוס, שעִנְטֵז ריקודים מורכבים וקפיצות סביב
רגליו. הוא לחץ את יד ימיני ואחז בשמאלו לרגע במרפק ידי הנלחצת, כאילו ביקש לייצב
את עצמו. "ברוכים הבאים", אמר. אחר כך סב על עקביו וכולנו נכנסנו אל
הבית ביחד עם תכולת המושב האחורי.
ראלה החלה מיד לארגן חלק מהמצרכים במקרר. יוסף
הצביע על כיסא מולו והציע שתייה.
קנקן הונח בינינו ומים נמזגו לכוסות. גמעתי
בצמא ומילאתי שנית את הכוסות, שהחלו להזיע בלחות של טרם צהריים. החזרתי את הכוסות
הריקות לכיור המטבח. ראלה זימזמה לעצמה בְּאַלְט מלבב משהו חדגוני שנשמע כמו שיר
דייגים נורווגי. הבטתי בפיזור נפש והבחנתי על המקרר בתשובה למה שהטריד אותי קודם
לכן. גנרל מקסיקני על סוסו מודפס על גלוית דואר, פניו דומות באופן מטריד לפני
המארח. הופרדו בלידתם. חזרתי לחדר האירוח.
"ראיתי את הגלויה על המקרר", אמרתי
בחיוך.
יוסף התרווח בכיסאו והצית לעצמו סיגריה.
הסתכלתי בחוסר אמון בחפיסה. סיגריות אסקוט ששנים לא זכרתי שראיתי בחנות כלשהי.
"כששהיתי במקסיקו בשליחות של משרד החקלאות,
אחד מפקידי משרד החוץ שלהם נתן לי מאחורי גבי את הכינוי "אנטוניו לופס דה
סנטה אנה". פעם, לפני מאה חמישים שנה, היה להם נשיא וגנרל בשם הזה, ולי יש
כנראה דמיון כלשהו אליו, מה גם שהצליעה הגבירה את הדמיון. השם תפס והפך לכינוי שלי
גם אצל מי שלא היה לו מושג אפילו במי המדובר. שלחתי את הגלויה לאשתי המנוחה כדי
שהיא תבין על מה הסיפור".
"מעניין. פעם הגשתי
עבודת גמר על ההיסטוריה הצבאית של מקסיקו, ויצא לי לראות כמה תמונות של סנטה אנה.
אני חייב לציין שהדמיון באמת גדול, מר לב".
"תקרא לי יוסי, בבקשה".
"כן, יוסי". בלעתי רוק במבוכה.
"דרך אגב ראיתי את הרגל שלו במוזיאון בארצות הברית.
היא עשויה מפקק ומצופה במגף עור מהודר".
שפתיו של אבי ראלה התעקלו מעלה ועיניו נצצו
בטוב לב. "ראלה אמרה לי שאתה פח זבל של טריוויה, ואני רואה שהיא לא הגזימה.
נגר אמריקאי הכין לו לפחות שני תותבים וקרע אותו במחיר. תבין, מדובר באחד
ממְבַצּעי הטבח באלאמו. את הרגל הוא איבד שנים אחר כך מפגיעת תותח צרפתי במלחמת
דברי המאפה".
"וקבר אותה בטקס צבאי מלא", השלמתי
את דבריו.
עכשיו זו כבר היתה תחרות של ממש.
"ונופף אחר כך בתותבת במצעדים צבאיים מעל
ראשו כדי להזכיר לתושבי מקסיקו כמה הוא הקריב למענם", אמר יוסף והביט בי
בתיגר מבודח.
"והעלה מהקבר את עצמות רגלו כדי להיכנס
ברחובה הראשי של מקסיקו סיטי כשהוא נושא אותן בידיו כחלק מתעמולת הבחירות לנשיאות,
מה שהצליח לו", הרמתי את הכפפה והחריתי עם התחמושת האחרונה שלי.
"וקבר אותן שוב בקתדראלה המרכזית עד
שנבזזו כמה שנים מאוחר יותר בידי ההמון ונעלמו", החזיק יוסף.
"ניצחת", הודיתי.
עכשיו בהקו פניו מנחת. הוא התרומם ללא מילים,
הלך למקפיא ושלף בקבוק זכוכית עם תווית מודבקת באלכסון עליה היה רשום בכתב יד בטוש
אדום "מי-חיים". הוא מזג לשנינו כוסיות קטנות של נוזל שקוף, קפוא וצמיגי.
הוא הגיש לי כוסית אחת וחזר להתיישב מולי, תאומתה בידו השנייה.
ראשה של ראלה ביצבץ מעבר למשקוף דלת המטבח. היא
סקרה את שנינו בסקרנות. אחר כך הינהנה אלי בהסכמה, תוך צמצום עיניים שנדמה לי
כהערכה. עידו וסוס הלכו מזמן לטייל במשק.
"לחיי זכר סנטה אנה", אמר יוסף.
"לחיי מבחני קבלה קלים יותר", גנחתי.
יוסף גיחך ורוקן את כוסו. עשיתי כדוגמתו. זה
היה שנאפס שאחוזי האלכוהול בו היו באזור גילו של המארח. "העיסוק שלך הוא זה
שהכתיב את קבלת הפנים".
"מזל שאני לא כוכב סרטי פּורנו",
אמרתי.
יוסף צחק ומילא את כוסותינו.
הנוזל החליק במורד מערכת העיכול והכריז על
אכזריות קיומו רק שניות אחרי שפגע בקרקעית הקיבה. תהיתי איפה ניתן להשיג ארגז
מהדבר הזה. המשקה הכיל פוטנציאל של אלימות מבויתת, אגרוף ברזל בכסיית קטיפה.
"תוצרת בית", קרא אותי יוסף.
"הריני מגיש בזאת בקשה שהיצרן ומשפחתו
היקרה ללבי יאמצו אותי".
"קודם נראה את נימוסי השולחן שלך",
השיב יוסף.
ראלה הופיעה בפתח חגורה בסינר. היא ריחרחה שוב
את האווירה עד שנחה דעתה.
"צאו שניכם ותמצאו את עידו וסוס. אחר כך
תחזרו איתם לארוחת צהריים".
בחוץ האירה השמש אבל לא היה חם. הלכנו לאט,
ויוסף הראה לי את החלקות השונות בהן גידל ירקות אורגניים. "זה אופנתי, בריא
ונמכר טוב. ככה אני גם לא תלוי בקבלת יותר מידי עזרה מהבת היחידה והעסוקה
שלי".
"ואם כבר מדברים עליה",
אמרתי, "אולי תוכל לומר לי מה מקור שמה. בכל פעם שאני שואל היא אומרת לי: תראה
ציפור".
"אין פה שום מסתורין",
אמר אביה. "פקיד דביל במשרד הפנים ביציאה מבית החולים היה עסוק בדבר אחד יותר
מדי ובה בעת ענה לשני טלפונים. זה מה שיצא לו כשאמרנו לו "אריאלה".
ראינו את הביזיון בתעודת לידה רק כמה שעות מאוחר יותר, וזה מצא חן בעינינו מספיק
כדי שלא ננסה לשנות את השם בחזרה. ראלה התרגלה לשם וסירבה לשנות בחזרה לאריאלה גם
שכבר התאפשר לה. אני חושב שהשם החתוך שלה הולם אותה".
"לא ניחשתי מעולם", התוודיתי,
"וכחובב תשבצי היגיון זה תיסכל אותי לא פעם".
"גם אני אוהב תשבצי וחידות היגיון",
אמר יוסף, "אולי פעם נשב על אחד".
תרנגולת מבוהלת רצה לידינו וסוס נבח בהתרגשות
בעקבותיה.
"קדימה עידו, חוזרים לאכול את מה שאימא
שלך לא הצליחה לשרוף", פרע יוסף את שיער נכדו.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה