פרק 74

 

בשעות הבוקר היה מרכז הכרמל מעוזן של הזקנות הייקיות כחולות השיער. בשנים האחרונות הצטרפו אליהן זנים חדשים של מכרסמי פחזניות ושותי קפה הפוך. אלה הם היוצאים לפנסיה מוקדמת והצעירות באתנחתא שבין חדר הכושר וחזרת הילדים מבית הספר. הנשים חוגגות לבד או בחברותא שעה מתה המוקדשת למאומה. הגברים, רובם נראים כאילו צפויות להם שנים רבות של אפס מעשה בבתי קפה תוך עלעול בעיתונים, טרודים ברקימת קומבינה טפלה שתייצר דמי כיס או אולי סיפור מעניין לחוג חבריהם.

המתנתי בסבלנות לקרן כהן תוך שאני מקשיב בסקרנות מוסווית כאדישות ללהגם הבטל של שני ספקולנטים שניסו למכור זה לזה חלום ורוד ספוג באדי נפט. גמעתי ספלון אספרסו שני.

על השולחן שבחרתי כבר ערכתי את המחשב הנייד שהקרין את העמודים של כרטיסי החיוג במצגת לולאתית. שקלתי להזמין ספלון שלישי כשקרן כהן נחתה לידי.

שאלתי מה תשתה. היא הביטה סביב, אמדה את המלצריות ואמרה שהפוך וקרואסון ירפדו אולי את המכה שהיא חוששת שתחטוף בקרוב. כדי להפשיר את הקרח לא ניגשתי מיד לנושא שבעטיו התכנסנו אלא סיפרתי לה על תולדות הקרואסון, "חינם", כפי שאמרתי בחיוך.

אירופה היתה חלשה מאוד ב 1520. מפולגת על ידי אין ספור ממלכות ומותשת מהעוינות שבין הביזנטים לפרסים. האימפריה העותומאנית התרחבה ותחת פיקודו של הסולטאן סולימאן וצבאו האדיר נגסה באירופה לתיאבון. בקיץ 1526 כבש סולימאן את בּוּדָה ואיתה נפלה כל הונגריה. טרנסילבניה כבר היתה שלו והוא שם פעמיו לווינה. בין ה-27 בספטמבר ועד ה-14 באוקטובר נערך המצור העותומאני הראשון על העיר האוסטרית עליה הגנו שישה עשר אלף איש ולהם שבעים ושניים תותחים. הם עמדו מול צבא מקצועי מתוגבר על ידי יניצ'רים. צבא שכלל מאתיים וחמישים אלף חיילים.

המצור נכשל בעיקר בשל מזג האוויר. התותחים התורכים שנועדו להבקיע את החומות הישנות של וינה נתקעו בבוץ הכבד בדרכי העפר שהובילו לעיר הנצורה. זה היה הקיץ הגשום ביותר הזכור לזקני וינה. גם המנהרות שנחפרו על ידי שני הצדדים לא הכריעו את הקרב אבל יצרו סיפורים יפים על קרבות תת קרקעיים במנהרות, שבהן יכלו לדהור פרשים על סוסיהם. לבסוף נסוגו התורכים ובווינה חגגו את הניצחון באכילת הסמל שעל הדגלים העותומאניים, הסהר, שנאפה מעלי בצק. כל הסיפור מוטל קולינארית בספק ויש הקושרים אותו למצור השני על העיר או למצור אחר בכלל על בודפשט. הצרפתים מצידם מגֵנים על פאריס כמולדתו של המאפה ומצטטים תאריכים שבהם הוזכר הקרואסון היסטורית לראשונה רק ב-1806 בתוך צרפת.

[TK1] הארכתי באנקדוטה ההיסטורית בטרחנות. קרן כהן לא הראתה סימנים של הפשרה. ללא חמדה או הנאה היא כירסמה בסהרון שלה, אותו כינתה משום מה "קוראסון" כמנהג יושבות קריות השפלה. כשגמרה את הקפה, שגם אותו לגמה במהירות ובחמיצות סבר, פתחה את תיק היד שלה וללא אצטלה של בושה או אפילו מבוכה מסרה לי מעטפה. פתחתי ובדקתי את תוכנה. היא הכילה את הסכום הלא צנוע בכלל שאותו ביקשתי. מה שנותר לי עכשיו היה להצדיק את המעטפה שרבצה על קצה השולחן, תפוחה כלוויתן שהוטל אל החוף ומפלל לגאות. פתחתי את מכסה הנייד ובמקביל שתלתי על השולחן מחירון של כרטיסי חיוג. כן, יש דבר כזה. שיערכתי בנוכחותה את ערכם הכספי המקורב של כמה כרטיסים מאוספו של בעלה. אינני יודע אם הופתעה. לא ראיתי סימנים מעידים. היא הביטה נכחה וראיתי שהיא נאבקת לשמור על מראית עין שלווה.

"יש למי למכור את זה?" שאלה לבסוף, כפור עמד בקולה.

"במכירה חפוזה תפסידי כשלושים אחוז ממחיר המחירון", עניתי את מה שידעתי כעת (אחרי ניסיון למכור טלפונית כרטיסים שכביכול היו ברשותי).

"אתה יודע מה, הוקל לי", אמרה לבסוף.

"מה תיארת לעצמך?" דובבתי אותה.

"פחדתי ממה שכל אישה פוחדת", הודתה למרות הכחשה קודמת וקמה ממקומה לאות סיום.

"איגור!" נשמעה קריאה מחוץ למסעדה. עידו משך את ראלה בכוח לכיווני, וזו התקרבה במבוכה אל השולחן תוך שהיא מסדרת את מדיה, המגוהצים למדי גם כך. עידו חייך מאוזן לאוזן, וכעת, אחרי שלדעתו ביצע את המוטל עליו, חיכה להתפתחויות.

קרן היתה הראשונה שהתעשתה. היא אספה בזריזות את חפציה ואת קטלוג כרטיסי החיוג שהושטתי לה והודתה לי בקול רם.

"סליחה, לא התכוונתי להפריע, עידו הופתע לראות אותך. אנחנו כבר הולכים", אמרה ראלה.

"זה בסדר", קטעה אותה קרן, "הפגישה שלנו הסתיימה. תודה, איגור, על התוצאה המהירה. האמת היא שאני מרגישה קצת מטומטמת, אבל מאוד רווח לי אחרי מה שגילית".

היא פישפשה בתיק היד שלה, מחפשת ארנק. ראלה הצליבה איתי עיניים והשפילה אותן ברוב כוונה לכיוון קרן. קמתי ממקומי ונטלתי את ידה של קרן. הבטתי בעיניה ואמרתי, "שמחתי לעבוד בשבילך. אם שוב תצטרכי משהו אל תהססי לצלצל. זה בסדר, תשאירי לי בבקשה את החשבון", הוספתי.

קרן הסתובבה ללא אומר ושניות אחר כך נבלעה בפתח הכרמלית. הבטתי בעידו ובאימו.

"זו שעת בית ספר", ציינתי.

 "כן", אמר עידו, "האחות של בית ספר קראה לאימא לקחת אותי בגלל ש התנדנדתי על כיסא ונפלתי. התעלפתי לשנייה וחצי, והם כבר קראו לאמבולנס. אימא והאמבולנס הגיעו באותו זמן והחליטו שלא צריך לאשפז אותי".

"ועכשיו לקחתי אותו הביתה אחרי שכמעט עברתי התקפת עצבים בגללו, ואז הוא ראה אותך", המשיכה ראלה. "ראינו שהאישה כבר קמה ללכת אז עידו החליט לבצע פה חניית ביניים".

"בסדר, הבנתי שאתם לא עוקבים אחרי", הכרזתי בשקט, "אז אם אתם כבר פה צריך לחגוג פיצוח תעלומה לא מסתורית, אני מזמין אתכם לארוחת בוקר".

"לקוחה?" שאלה ראלה.

"מרוצה", עניתי.

"בעל בוגדני?"

"בזבזני".

"תגמול?"

דחפתי לעברה את המעטפה הנפוחה מחשיבות עצמית. היא הציצה פנימה ופלטה שריקה חרישית.

"לא ידעתי שאפשר גם להתפרנס מהעבודה שלך. היא נראתה לי יותר תחביב מאשר מקצוע".

"מה להזמין לכם? עברתם חוויה טראומטית. אתם צריכים משהו מתוק או אולי אוכל ממש?" החלפתי נושא.

"ויסקי כפול ובייגלה אחד", עידו שיחרר את הבדיחה הקבועה שלו.

ראלה חיבקה את כתפיו באהבה. עדיין ניכר עליה שעברה זעזוע. היא הצמידה את לחיה לצווארו ונשמה עמוקות. אחר כך קרנו אלי פניה בשמחה.

"פעמיים מיץ תפוזים סחוט טרי ושטרודל אחד".

 

*

 

---

[]