רשומות
זיעה מעורבת באבק זולגת על פני. אני רץ מבוהל
במורד הכפר מחפש את המג"ד והחוד[ת1] . שם,
הייתי אמור להיות. ואני לא. כל החיילים נפוצו לתפוס מחסה כמה דקות קודם לכן,
להוציא את אלו שנפגעו ושכבו מדממים. פצצה נפלה מטרים ממני והתפוצצה. נפלתי. מתישהו
אחר כך קמתי בתוך שקט מעיק. שדה חרוש ענק שכל צרצריו צעקו מתוך ראשי. הבנתי שלפחות
זמנית אני חירש. קמתי והצטרפתי לחיילים מיוזעים כמותי שעסקו בפינוי פצועים. רצתי
מספר פעמים אל רכב הפינוי והעמסתי עליו את ציודם וכלי נשקם של הפצועים. לא יכולתי
לשמוע אותם, ראיתי. ועכשיו אני רחוק מהמקום בו פקדו עלי להיות. בחוד ליד
המג"ד. והלילה יורד במהירות. ומה אם צריכים עכשיו דווקא אותי?
הצמא האיום מנחיר את גרוני. אני מלקק ובולע את
הזיעה וממשיך לרוץ, הרובה מיטלטל בידי. עוצר ליד שני חיילים ושואל איפה החוד.
כנראה שאני צועק. הם מביטים זה בזה בתימהון ומצביעים הלאה לתוך החושך. אני רץ,
מרגיש כיצד כל צעד מהדהד בתוך הקסדה שלי. אני רץ, נושם מהר ושטוח. ריח מתכתי של דם
חוסם אפילו את זה של אבק השריפה. אני רץ, מחפש חיילים לובשי חאקי בחצרות וליד
קירות הבתים. עכשיו הכול צלליות עמומות. זה טירוף להמשיך ולרוץ, אני חייב לברר שוב.
לפנַי, על רקע החושך, גוש אפל ועליו צריח וקנה
ארוך. זהו טנק, אני נושם לרווחה. אני הולם באגרופי בעוצמה על המתכת וצועק את שם
היחידה אליה אני מסופח. בליל קולות מבפנים. אני שומע "עַדוּ" ו"קוּנְבּוּלֶה"
וקולט שהרחקתי מדי. דמות גוהרת מחוץ לצריח הטנק ומשמיטה חפץ עגול הנוקש על חלקי
המתכת ומידרדר לעברי. אני רץ לפני הטנק ועוקף אותו מסביב. תוך כדי ריצה אני שומע
את הרימון מגהק. האוויר סביבי מרעיד. כל מה שאני שומע מגיע אלי מרחוק מאוד.
"שיט, שיט, שיט, שיט", אני ממלמל לעצמי בשקט כדי לא להרגיש כל כך בודד. אני
נצמד לדופן הטנק, פוחד להתרחק ולהיות חשוף למקלעים. שרשרת פקודות החלטית ועמומה
עוברת מפנים התובה אל כף ידי הנשענת על הזחל. בסיומה ניעור המנוע. הזחלים מתחילים
לשקשק והמפלצת פותחת בסדרת תנועות כאילו אקראיות. הם רוצים להרחיק אותי או לרמוס. אני
רץ ליד הדופן ודורך נשק שממילא דרוך כבר. טוב, הלך קליע אחד. ממרחק אני חושב שאני
שומע צעקות בעברית. שוב מזדקרת הדמות מהצריח והפעם אני יורה בודדות, מפוחדות
לכיוונה.
אני עומד, מקווה לשמוע היכן נפל הרימון. התפוצצות
מרסקת נשמעת מתוך הטנק. אני מבין היכן הוא נפל. הולך כמה צעדים הצידה וקורס לתוך
שקע בקרקע. טרטור המנוע ממשיך אבל המפלצת לא נעה. קולות נוספים נשמעים, עברית,
אולי חמישים מטר במעלה הכביש. ויכוחים והתנצחויות על משהו.
"יַא מַא", בכי של חייל פצוע בטנק.
הוא חוזר על המלים הללו שוב ושוב. בקרקעית הטנק נפער פתח. משהו מתגלגל החוצה. הוא
זוחל לכיוון שלי. אין לי שום כוונה לעשות משהו. אני רובץ מרוקָן. שני מטר ממני הוא
מתיישב בשקע משלו. אנחנו שומעים את עצמנו מתנשמים. אני לא פוחד יותר.
"אוּם, אִמְשִי, אִנְתַהַא
אלְכַּאבּוּס" הוא לוחש לי.
הוא צודק. אני קם מהמיטה בזהירות לבל אעיר את
ראלה והולך לשתות מעט מים מהכיור. נדמֶה לי שהוא לא ישוב עוד.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה