רשומות
למרות תכנונים קפדניים למפרע, פרשנו שלושתנו
לסלון כשאנו מדדים בכבדות. צביקה, שמצא את תחושת השובע הקיצונית מבדרת, התיישב
באומרו, "זהירות, מטען עודף". שרה ואני שתקנו את מררתנו על הספה. מאוחר
יותר שאלתי אותה על בית הספר. היא שיתפה אותי בחוויותיה של מורה ביסודי, הלומדת על
בשרה שנה אחרי שנה את נפלאות משרד החינוך, המאמץ שיטות הוראה וספרים שיגרמו לנזקים
איומים בעתיד, את התערבותם הבוטה של הורים מיליטנטיים בשיטות ההערכה של צאצאיהם, את
האלימות הגואה. אחר כך שטחה בפני את קובלנותיה על השפעת הטלוויזיה ומקומה בהגברת השטחיות
והאלימות אצל הטף הלומד בציון. צביקה, שהנושאים האלה לא היו זרים לו ובוודאי שמע
אותה מדברת עליהם לא פעם, ישב ובהה בכוס התה שהונחה לפניו קודם לכן על ידי אמי, והבעה
של קשב מנומס על פניו.
מכיוון המטבח נשמעו לחילופין קולות אנחה והדחה.
אמי מעולם לא המתינה לצאת אורחיה טרם פצחה בהדחת הכלים. העזרה היחידה אותה היתה
נכונה לשאת היתה פינוי הכלים מהשולחן. או אז נהגה להגיש תה, ובעוד אורחיה מסבים
היתה היא טורחת ברעש גדול לבדה במטבח.
"ומה איתך, איגור?" פנה אלי צביקה.
"מאז הפעם האחרונה שהיינו אצלך, אני עדיין לא מאמין שמישהו משלם לך על התשובות
שאתה נותן לאנשים. אם אני זוכר נכון, היה מישהו ששילם לך על מתכון בסגנון: קחו את
נתח הבשר למערה הסמוכה למקום מגוריכם והשרו אותו במי גבינת ג'מוסים..."
"כן," עניתי, "עדיין יותר זול לשלם
לי מלנסוע לאיטליה ולרכוש סודות מקצועיים".
"ומה מעסיק אותך בימים אלה?" שאלה
שרה בחיוך חומל.
סיפרתי להם על נוגה כץ ושניהם הרצינו. שלפתי מהסיפור
ועיקרתי כל זכר לראלה. ידעתי שתיבת פנדורה, מרגע שתיפתח לא תיסגר. עניין מיוחד
הפגינה אחותי דווקא כשסיפרתי על ששת ברדוגו.
"ששת זה לא שם ששומעים כל יום", אמרה.
"יצא לי להיות כמה פעמים בחנות שלו. הייתי קונה אצלו קני סוכר וסוכר
גבישי". הכרנו את התאווה שלה למיני תרגימה וממתקים, ולכן רק הינהנּו בראשינו וחיכינו
שתמשיך.
"הוא עבד אז עם אבא שלו ביחד בחנות. אני
זוכרת את המבחר הענק של הממתקים מצרפת. מעויני שקדים מפרובאנס, סוכריות עשויות
מסיגליות אמיתיות, ענפי סלרי ירוקים, כהים וממותקים, ועוד המון דברים שלא יכולתי
לחלום להרשות לעצמי". עיניה הצטעפו בדוק ערפילי של התרפקות.
"זה בהחלט נשמע כמו החנות שלו",
אמרתי.
"אני זוכרת שהיה שם משהו מוזר",
המשיכה אחותי בקול חולמני שהחזיר אותה עשור וחצי לאחור. "הלקוחות פנו לאבא
בשם 'אדון למברג' או משהו כזה, אני לא בטוחה, אבל בטוח שלא ברדוגו. אני זוכרת
בוודאות שששת קרא לו אבא ולא הבנתי את זה, כי גם לחנות קראו ברדוגו".
"איך זה יכול להיות?" שאל אותי צביקה.
משכתי בכתפי. "האמת, אין לי מושג. לא
ידעתי על משהו כזה".
"טוב, אז יש לך כיוון חקירה חדש",
צחק צביקה.
שרה הביטה בי, גמעה לוגם וציקצקה בלשונה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה