רשומות
ראלה ואני ישבנו ושתינו תה דליל.
אמי שאירחה אותנו התעלמה כליל מנוכחותנו. כל
תשומת לבה היתה משוקעת בעידו. הוא עמד במרכזה של חקירה מסועפת, שכללה כל היבט שקשור
לחייו שניתן להעלות על הדעת. בערמומיות רבה הקשיבה לכל מוצא שפתיו והמריצה אותו
לדבר על ידי הטיית ראש, חיוכים מעודדים וצחוקים שהפכו תשובות סתמיות לשנינויות. למורת
רוחנו שמענו ראלה ואני כיצד לומדת אמי על שגרת יומנו. שעות העבודה והמשמרות של
ראלה, מספר הארוחות ליום ותוכנן. לרעות, חברתו של עידו, יוחד פרק מִתפעל. צער רב
הובע על שעידו לא הביא אותה או לפחות צילום שיחוור לאמי את יתרונותיה התרומיים. סוס
לא זכה להזמנה נלבבת מהסוג האמור.
במשך חצי שעה הרחקנו וקרבנו את כוסות הזכוכית
הדקות מ- ואל פינו בטרם נשאה אמי לראשונה את עיניה והביטה ישירות בראלה.
היא חייכה.
"אז את שוטרת?" החיוך נסוג לירכתי
הבמה.
"כן" הסתפקה ראלה באישור זהיר.
החיוך חזר להדרן. "הבנתי שהתאלמנת".
יצירת מכנה משותף.
הדרך הארוכה דרומה שמרטה את עצבי, ונדמה היה
שלא תיגמר, צפה בתודעתי, על מחלפיה המפויחים. רות קידר, שגידלה ואהבה אותי, וראלה,
האישה של חיי, הקיפו זו את זו במבטיהן. טופרים נשלפו והוצגו לראווה, מבחני כוח
וסבילות נערכו מעל ראשי. המרחק בין שני הבתים נראה לפתע קצר מדי.
"כן, לעידו אין אבא כמעט עשר שנים",
הגיעה עמומה ממעמקים רחוקים תשובתה של ראלה. הטלפון צילצל. אף אחד לא נע במשך
שניות ארוכות. ראלה ואמי עדיין הביטו זו בזו. צחצוח החרבות תם מתישהו כשלא הייתי
מרוכז. דגלים לבנים לפותים באגרופים קמוצים התנופפו מעל שני הצריחים הנשקפים זה אל
זה. סירנות שרו בראשי שירים על מלחמה שלעולם לא תתחיל. עידו, שההיגיון אצלו התגבר
על הנימוס הרים את האפרכסת.
"בית קידר, במה אוכל לעזור", קולו
נשבר במילה האחרונה ונסק לגבהים עתירי הליום. הוא האזין בריכוז, לא מודע למבטי אמו
ואמי הנעוצים בו.
"שיחה משרה ישראלי אליך", הושיט את
השפופרת, המחוברת למתלה שבקיר בכבל מסולסל, לכיוון אמי. זו ניגשה אל עידו, הודתה
לו בנימוס מופלג, כמעט חשבתי שתקוד לו, ונטלה את השפופרת שהציע לה. רצף אינסופי של
כנים ולאווים בקע עכשיו מגרונה. בשלב כלשהו החלו הכּנים להתרכך ולהצטבר זה על גבי רעהו,
ואז עלה מבטה מהרצפה, שבה היה תקוע מראשית השיחה, וטיפס מכפות רגליה של ראלה עד
ברכיה, שם נעצר. היא תלתה מבט אשם ומבויש בשתי פיקות, שלא היה להן מושג על
מרכזיותן הנוכחית, ואני הודיתי שוב בלבי לאחותי. המלחמה הקרה תמה ועידני הפשרה
והבלגה עמדו בפתח. שתיהן הבינו את שבריריות המעמד ועשו כל שלאל ידן שלא לנתץ אותה.
כשאמי סירבה להיענות להפצרותיה של ראלה שרצתה לסייע בעריכת השולחן ובהסעת ארוחת
הצהריים אליו, הבליגה אהובתי ללא מאבק.
הכנתי את ראלה ועידו מראש לכך שכל מה שיעלה על
השולחן יהיה מתוצרת "בית חרושת" וטוב שכך עשיתי. אמי אף לא ניסתה לשוות
לאוכל הקנוי חזות ביתית, ושריר פליאה או גיחוך לא נע אצל המתארחים. המנות וכל תוספותיהן יצאו הישר מאריזות פלסטיות,
כאלה הנמכרות בירידי מזון בתוך מרכזי קניות. חלק מהאריזות כבר היה פתוח, ללא ספק ארוחת
הערב של אתמול בלילה מול הטלוויזיה. עכשיו, לנגד עינינו המשתאות, מצאו אלה את דרכם
ממערות האשמנים שם נולדו לכלי הגשה מפוארים מפורצלן הולנדי. כל צלחת כזו על ציורי
התכלת שלה שיכנה תועבה אחרת. ואמי, ללא בושה, עוד העמידה פנים כאילו כמה טיפות
לימון, או זרזוף שמן חסר תואר הופכים כלימה שמנונית שהולדתה בחטא ליצירה מעודנת של
טוב טעם מעשה ידיה. ראלה ועידו החזיקו מעמד בגבורה, שיבחו מפעם לפעם את שבא אל
פיהם ושרדו את ניסיונות ההאבסה בלי לבקש מקלט מדיני בשבדיה.
בזמן הגשת הלפתן והתה נדמה היה לי שאמי מאושרת,
נפעמת מהצלחתה ליצור מראית עין של מארחת "בלבוסטה". עיניה נצצו באהבה
ונדיבות לכל היקום, וחיבוקי הפרידה דקות אחר כך ושניות לפני הדחת הכלים כללו את
כולנו. לא איתרתי בהם שמץ כעס או זיוף.
"אישה מקסימה, אימא שלך", פסק עידו
שהזרמים התת-קרקעיים לא ליחלחו ולו את סוליות סנדליו. היינו באוטו, מתרחקים צפונה
במהירות קבועה. התנועה בנתיבים הנגדיים פקוקה כמעט לחלוטין.
"קוּבֶּה כורדי על צלחות מדלפט?"
שאלה ראלה את עצמה בקול קטן מאוד. כל כך קטן שלא ידעתי אם הייתי אמור לשמוע אותו
או את האירוניה המשועשעת שהתנגנה בתוכו.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה