פרק 87

 

ביקוריו של זכאי הפכו לזיכרונות. ייחסתי את חסרונו בחיי לרומן בינו לבין הקופצת. פעם אחת ראיתי אותו עולה לאוטובוס, תיק תחת זרועו, ממהר לאנשהו. הוא היה לבוש בקפידה, מהודר בלבושו עד כדי טרזון. אחרי שהתיישב הבחין בי בוהה בו מעברו השני של הכביש. הוא הרים את ידו בהיסוס מה וניענע אותה מולי ברכּוּת, לאה משהו, לאות שזיהה אותי. אחרי שלא פעם הובכתי בעטיו בפרהסיה, הלכתי לחנות המתמחה באבזרי טלפוניה ורכשתי אוזנייה ודיבורית אותם נשאתי באחד מכיסי למקרה שאתקל בו במקום הומה. היה נהיר לי מידיעת עצמי שלא אוכל להתאפק ואענה לו. לא רציתי להיראות כאחד מאותם תימהונים סחופי גלמודיות, המנסים לשכנע במשהו מישהו החי בקרבם, בעזרת ויכוחים אינסופיים, לרוב באמצעות צעקות, גניחות והנפות ידיים למרומים. תיכננתי מראש להתחזות למשוחח בטלפון. הכנות אלה, בחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, היו כבר בפעם הראשונה לשווא[ת1] . תחושה עמומה שמשהו לא בסדר ניקרה בי. לא היה לי מושג מה.

שבוע לפני פורים התעוררתי לבדי בדירתה של ראלה וראיתי אותו יושב מולי על כיסא, גבו מופנה למראה הקטנה בה בדקה ראלה מדי יום את בבואתה בשניות שלפני צאתה לעבוד. הוא התבונן בי בכובד ראש.

"בוקר טוב", אמר כשנוכח שעיני פקוחות.

"גם לך".

"איגור, באתי כי אתה מטריד אותי".

"מי שמדבר", עניתי.

"לא, אני מתכוון שאני מוטרד בגללך", אמר זכאי.

"למה אתה מוטרד בגללי?" קמתי וציחצחתי שיניים.

"כי אתה במין לימבו", פסק זכאי, מרוצה מעצמו ומההבחנה, תוך שימוש במילה שלא שיערתי כי היא חלק מהלקסיקון שלו. "אתה לא לגמרי פה ולא לגמרי בבית שלך. לא לבד ולא עם ראלה שדואגת לך. והכי גרוע, אתה מתרשל בעבודה שלך".

"על מה אתה מדבר?" נפניתי אליו והתרעמתי, פי מקציף ממשחה. "אין ולו מקרה אחד שלא מטופל לקראת תוצאה או פתרון גם מאז שאני נמצא אצל ראלה".

זכאי נטל ריבוע אחד של נייר טואלט ובטקס רב מחה בועה מיקרוסקופית של קצף משחת שיניים מחזית חולצתו.

"נוגה כץ?" הוא שאל רטורית.

"במקרה של כץ יש יותר מוקשים מרמזים לפתרון. כל נתון חדש שהתווסף הכשיל  אותי במקום לקדם", התמרמרתי. האמת המרה היתה שחשתי כי חסרים לי נתונים לשם השלמת התצרף. הגאווה המקצועית שלי ספגה השפלה בשל מה שתכופות האשמתי בו את עצמי – עצלות המחשבה. ניחמה אותי מעט העובדה שגם המשטרה לא תרמה רבות לחקירה. כמה ימים קודם לכן נישל אותי רועי בעדינות מהמעמד אותו ניכסתי לעצמי ואמר כי הוא מעביר את התיק לשני חוקרים צעירים, מצטייני קורסים משטרתיים, שאולי באמצעות גישה רעננה ינברו בצורה שונה ממני, ויש לקוות שיגיעו לתוצאות.מחלתי על כבודי וישבתי עם השניים, עידן ושירן. הם היו נבוכים לא פחות ממני בשעה שסקרתי בפניהם את השתלשלות המאורעות והממצאים שבתיק. הם כינו את זה חפיפה.

איחלתי לגולן ומורן הצלחה רבה משלי. הם לא טרחו להעמיד אותי על טעותי ולתקן את שמותיהם. כשקמתי לחצנו ידיים. ראיתי שרווח להם כשסגרתי את הדלת מאחורי. אולי יהיה להם יותר מזל ממני, ואת זה גם אמרתי לרועי. האחרון, שידע כי אינני מאמין כלל בגורל, מזל או השגחה עליונה כלשהי, בלע רוק והעדיף שלא לענות. הוא זימן גם את אריה כץ לתחנה ויידע אותו בנוכחותי הנכלמת ובדריכותם הקשובה של סידן ואשלגן באשר לניסיונות המשטרתיים החדשים להגיע למה שהוא כינה "פריצת דרך".

הסתכלתי כעת על זכאי, שסב על הכיסא ובחן את בבואתו.

"יותר מדי נעלמים במשוואה, וחלק מהאברים שלה בכלל חסר לי", אמרתי. "בדומה להשתקפות שלך במראה. היא הרי לא קיימת, אז תפסיק לקמט את הגבות".

חיים זכאי הניף את סנטרו מעלה, ומבעד לעפעפיים מושפלים שאל: "מה, אתה באמת לא רואה את ההשתקפות שלי בראי?" הוא ניסה להתאושש מהפתעה לא מוסווית כלל. לא ראיתי בתדהמתו השקטה שמץ התחזות. לבסוף כמעט שהשלים עם עוד סממן של הסתלקותו. הוא העביר אצבע מורה על פני המראה, מתווה קווים סביב מה שהיה נהיר לו כמתאר פניו. סימן השאלה בפניו התחנן עוד רגע שאגיד שחמדתי לצון. ישבתי ולטשתי אליו מבט שלא חילץ אותו מהמצוקה, השולית מבחינתי, אליה נקלע. כשהבין שלא אשתף פעולה במשחק המטופש ההוא, הפנה אלי שוב את גוו[ת3] . פניו עטו עליהן הבעה מרירה וחסרת רחמים.

"ובחזרה אליך, איגור", אמר בצורה מדודה ומפוכחת. "כל הנתונים בידיך. אני יודע את זה בוודאות, כי את מה שהחמצת עד עכשיו ראית לא מזמן בחלום".

"שתישרף", צעקתי, רותח. "אתה יודע מי נגד מי ובמקום לעזור לי אתה מזיין גוויה מעוכה של בחורה שהעדיפה לא לחיות!"

זכאי יישר את כתפיו ופניו עטו הדרת כבוד עצמי פגוע.

"אז אל"ף, איגור, שרון היא גוויה כמו שאני גוויה. בי"ת, גם אם הייתי יודע את התשובות לכל השאלות הבלתי פוסקות שלך לא הייתי עוזר לך, וגימ"ל לא היית חולם את זה בכלל אילולא ביקשה ממני נוגה טובה אישית".

נוגה? מאיפה היא צצה פתאום? עכשיו גם היא חלק מהעולם של זכאי? מֵתים חוברים לקנוניות נגדי, ואני בקושי מצליח למצוא את השיניים והציפורניים עם אלה שעדיין נושמים.

מצד שני, זכאי הזכיר עזרה בחלום, ועוד עזרה מנוגה. מה חלמתי שאמור לעזור לי, תהיתי.

ניסיתי לשחזר את החלום המשמעותי האחרון שבו לא מתִּי וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היו אפונים, דיו וילדים שיורים עלי רקטות מסמטאות צרות בצידון.

הבלגתי ובלעתי את חוסר הכבוד הכרוך בעזרה מידי זר שאתה אמור לפענח את הירצחו. במחשבה שנייה, נוגה כבר לא לגמרי זרה לי. למה שאסרב לקצת סיוע ממנה? חוץ מזה יש לה אינטרס מובהק שאצליח. היא רוצה לנקום את מותה שלה. אז זכאי פעל אפוא בצורה שניתן לפרש אותה כחברית, ולי אין חברים רבים עד כדי כך שאני יכול להרשות לעצמי לדחות את עזרתו. נדרשת פעולה מתקנת, ומהר.

"סליחה זכאי. לא התכוונתי להיגרר לעלבונות. התעצבנתי לרגע. המעלית אצלי לא הגיעה לקומה העליונה".

"התנצלותך מתקבלת", התרצה זכאי בקרירות, לא לפני ששתק את מספר השניות הנדרש כדי להביע את היסוסו ותרעומתו.

"אז נוגה ואתה בטוחים שכל הנתונים נמצאים בידי?" שאלתי כדי לחמוק מהרגע המעיק.

"כן, אני בטוח", אמר זכאי, חומק מקואליציה עם נוגה.

 

 *

---