רשומות
שיעורי סקסופון יומִיִים חוללו בעידו נפלאות.
הוא ידע כבר להפיק באופן סביר את רובם המכריע של התווים הנגישים לתלמיד מתחיל.
המוטיבציה נבעה מרצונו העז לנגן לרעות ביום הולדתה, שחל השנה בדיוק בל"ג
בעומר, את המופת המוזיקאלי המכוּנֶה בפי כל "יומולדת שמח". ההתחלה קירטעה
לא מעט באשמתי, אך מרגע שנוכחתי בכנות מאמציו – שעות מורטות עצבים של ניסיונות
לייצב צלילים, מעברים בין תווים וסטקאטו – רכשתי עבורו פִּייה פלסטית שתאמה את
הכמות הצנועה יחסית של אוויר שסרעפתו הצליחה להדוף מעלה. הפייה החדשה איפשרה לו
ליצור תוך שבועות ספורים צליל נעים, קלאסי כמעט, ומנעה מהסקסופון לצרוח. קריאת
תווים הייתה זכורה, לשמחתי, עוד משעורי החלילית כמה שנים קודם.
עידו ניקה את הסקסופון במטלית לפני כל תרגול
והעביר משחולת הסופגת את משקעי הלחות והריר, הכרח בל יגונה למנגן. לכלי עצמו הוא
התייחס ברצינות וכבוד, רתם אותו בזהירות לגופו ווידא תמיד לפני תרגול שאין חפצים
המסכנים את שלמותו ומאיימים לשרוט אותו.
התחלתי כבר לשכוח את המצות של פסח ולבדוק את
מפלס הפחמים לקראת יום העצמאות.
בוקר אחד התייצב רפאל בדירה הקטנה של ראלה וסקר
בעין ביקורתית את האקוסטיקה הנחותה שלה, לדבריו. אחר כך התלונן שאני לא עונה
לטלפונים (שקר! עשיתי שירות "עקוב אחרי"). לא זכרתי שנתתי לו את הכתובת
של ראלה, והוא מצדו לא טרח להסביר כיצד מצא אותי. טענותיו התרחבו במהרה והחלו
לכלול גננוֹת, ירקנים, פקידי עירייה מושחתים, פוליטיקאים ובעיקר שווקי הון הפכפכים.
כשעידו חזר מבית הספר ניצלתי את ההזדמנות, אמרתי לו שאני מכין צהריים לכולם ודרשתי
שיכוון את הגיטרה בהפוגה. עידו הקשיב לו בעניין ותלה בו עיניים גדולות.
אכלנו במהירות ואז ביקש עידו את השיעור היומי.
לא סירבתי, ורפאל ראה בסבלנות איך עידו מתרגל שני סולמות מז'וריים ושלוש דרכים
שונות לנגן סי במול. אחר כך עידו העביר אלי את הכלי ברחימו וביקש שאנגן קצת יחד עם
רפאל.
עוד
שעה טסה עד שהכלים חזרו לחרצובותיהם, ואז הדלת נפתחה וראלה נכנסה מלווה ברועי.
כולם אמרו שלום, וליתר ביטחון הצגתי את כל הנוכחים זה בפני זה. ראלה הסבירה כי
רכבה נמצא בסדנה ורועי נתן לה טרמפ. ראיתי עד כמה היא שמחה בחבורה והלכתי להכין
כיבוד ולהוציא משקאות קלים. כשחזרתי, ידי עמוסות כבודה, שמעתי את עידו שואל,
"מי יודע מה זה גָלירי?"
"איפה שמעת את זה?" בדקה ראלה.
"בשיר שלג גלירי" הסביר עידו.
הכול צחקו, ונאלצתי להסביר לו במהירות. אוזניו
האדימו.
"עד גיל שש עשרה לא ידעתי מה זה בֶמֶר
חַוַורִים", שיתפתי את כל הנוכחים כדי לחלץ אותו ממבוכתו.
"ומה זה?" שאל עידו.
"מהשיר 'שיבולת בשדה' ", עניתי,
מהשורה המטומטמת על ובמרחבהריםיוםכיישוח".
רפאל הרים יד, וכשהשתתקנו תרם את חלקו.
"ואני חשבתי ש'קום בחור עצל' זה שיר אפריקאי, כי תמיד שמעתי קוּמְבָּה חוּרָה
צֵל".
גם ראלה הצטרפה בטעות משלה. "ואני לא
הבנתי שום שיר משירי חנוכה. עד היום מעוז צור נשמע לי כמו משהו שכתבו אלה שניתחו את
האף של מייקל ג'קסון .
בראש השנה שרתי 'שנה עברה שנה חלפה ואני כפרה אימא'. שנים אחר כך חברות שלי עוד
המשיכו לצחוק עלי".
הארגמן אזל מפני עידו. כל טעות ששמע היתה איומה
ומביכה בהרבה משלו.
רועי, שמבטי כולנו היו נעוצים עכשיו בו, שמר על
ארשת עליונות. "אתם כולכם לקויי למידה, דפקטים שמסרבים לפתוח שירונים ולקרוא
כיצד כתוב השיר".
פתחתי בקבוק יין והכנתי עוד ארוחה קלה. הזמן
חלף בעצלתיים עד שהנייד של רפאל החזיר אותנו למציאות. יעל היתה זמן רב מדי בלעדיו
בבית. רועי לחץ את ידו של רפאל ביציאה וראלה חיבקה אותו. אחר כך הלכה להתקלח. רועי
ואני פינינו את הכלים לכיור והדחנו אותם יחד.
"המחליפים שלך עידן ושירן חושבים שהם
פיצחו את האמנית המופיעה הופעת אורח אחרונה", אמר לי רועי כשסיימנו.
הבטתי בו וחיכיתי.
"אחרי שעלית על הדיואית המשחירה הם התחילו
לבדוק כל שאר הפטריות הרעילות בארץ", הוסיף רועי.
טפחתי על מצחי.
"כן, פיספסת", אישר רועי בחיוך,
"אמנית זה שם של פטרייה".
"קטלנית מאוד", ניחשתי.
"שלושה סוגים מהשמונה הידועים בארץ אינם
יפים לבריאות", המשיך בפנים רציניות, "אמנית מנומרת, אמנית האביב ואמנית
המוות... נכון שאני לא צריך להמשיך, איגור?" הוא העביר לידי צילום של העמודים
הדנים באמניות מהספר "פטריות הכובע בישראל".
"בדיקות מעבדה", אמרתי.
"מוּרָצוֹת", השיב, "ואני מהמר
על אמנית המוות, ולא בגלל שמה אלא בגלל שכמו הדיואית, גם האמנית הזאת גדלה בגולן.
אנחנו לא פוסלים את האחרות, כמובן. אנחנו גם בודקים קשרים אפשריים של משפחות סולומון
וכץ לגולן".
ראלה הצטרפה אלינו, מגבת גדולה כרוכה סביב ראשה.
"היא יודעת?" שאלתי.
"בוודאי", ענה. "טוב, גם אני
צריך לזוז, אז להתראות".
ליד הדלת ולפני שיצא הסתובב אלינו ואמר:
"שנתיים שרתי את השיר של אריק איינשטיין ככה, 'יש לי אח קטן שלא מזמן בלע
אולר' " הוא צחק לעצמו ויצא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה