רשומות
ידעתי שאביגיל נשאלה על ידי המשטרה בעבר על הדף
מהפנקס שנמצא בכיסו של ששת הירוי.
היא טענה שאיננה זוכרת למה הוא התכוון ושששת
מעולם לא היה נהיר לה. הטענה נשמעה לי כעת מוזרה. ששת, שנחשב אצל לקוחותיו לספק
הקולינארי המושלם, לא המציא מוצרים אלא רק סיפק אותם. הרשימה, אפוא, חרף היותה
בלתי ברורה לחוקרים ולי, היתה אמורה אחרי היותה משוגרת לידי אביגיל לספק צרכים
ספציפיים שהוגדרו לפני כן בפרוטרוט על ידה.
ישבתי ברכבי ליד ביתה של אביגיל וחיכיתי שהשטח
יתפנה. את הלילה ביליתי לראשונה בחיי בביתם של ראלה ועידו. בדרך חזרה משדות הירק
האורגניים לנצח של אביה ירדתי בביתי ושעה אחר כך נסעתי לבלות ערב שקט עם שניהם
ולילה מתוק איתה.
עידו היה בדרכו לבית הספר וראלה מזמן עבדה על
תיקים אחרים. המציאוּת לא מחכה שתעלומה אחת תיפתר לפני שהיא מנחיתה את הבאה בתור.
אחרי שבועות שבהם עשתה המשטרה את מה שמשטרה אמורה לעשות, ללא הצלחה, נדחק התיק
הצידה והחל להיקבר תחת רעיו הדחופים יותר.
טריוּת היא המפתח. כשהעקבות טרם נמחו, כשהדם לא
הקריש והמשפחות עדיין זועקות נקם ושבר, אז גם ניתן לצפות שהמשטרה תשקיע את מלוא
כובד המאמץ הפיצוחי. ברור שחוקר יעדיף תעלומה שלא צעדו בכל משעוליה ודרסו כל כיוון
פעולה אפשרי.
אריה סולומון נכנס למכוניתו, הניע ונסע. ישבתי
עוד עשר דקות לפני שנקשתי על דלתה של משפחת סולומון.
"מי שם, משטרה?"
"לא, איגור. החוקר מטעמו של אריה כץ",
עניתי, תוהה איזה בסיס עובדתי יוצר פרנויה שממנה נובטת הפאניקה המשתקפת בשאלה שכזאת.
אחרי נצח אביגיל פתחה את הדלת. היא נשענה על
המשקוף וניכר עליה שהיא מתרכזת במשימה הלא קלה של השוואת התשובה שלי למי שעמד מולה.
כשנחה דעתה שאני אכן איגור, צעדה פסיעה אחת לאחור, סבה וכשלה אל הסלון. שם השתרעה
על שקע שהמתין לה בספה. עמדתי בפתח עוד כמה שניות, מעט לא בטוח, ולבסוף סגרתי את הדלת
ברכּוּת, הצטרפתי לסלון והתיישבתי מולה על כיסא זקוף, שולחן בינינו.
היא נראתה זוועה. כל זכר לאביגיל המלוטשת
והמאורגנת, גם אם מהוהה במקצת, נמחה ונעלם. היא היתה יחפה ולבשה מכנסי טרנינג
וחולצת פלנל ישנה שעליה שני כתמים חומים כהים בגוון קפה, שניהם באזור החזה. הבגדים
כאילו צוירו עליה בטוש גס על ידי ילד היפראקטיבי. שלושה מכפתורי החולצה לא נרכסו
בכלל, שניים עליונים ואחד למטה. לא היה ניתן לפספס את החזייה המרופטת והאפורה
שבקושי החזיקה את החזה הכבד. הייתי מוכן להישבע שהיא תחת השפעת משהו. האבחנה
הסתמכה גם על סיגריה מגולגלת שמנמנה, חצי מעושנת, שרבצה שבעת רצון מעצמה במאפרה שעל
השולחן. עשן בעל ריח מתקתק, כזה שלא ניתן לטעות בו, היתמר מהמגולגלת וסירב לפנות
מקום לריח אחר זולתו. אביגיל רכנה ולקחה עוד שאיפה עמוקה מהתותח המתקצר. בזמן
שהעשן נכלא בריאותיה החוותה בידה בהזמנה לכיוון המאפרה. לא הגבתי. היא משכה בכתפיה,
נשענה לאחור ופלטה לאט תימרות מאובכות לכיווני.
"מי שלח אותך?" שאלה בקול עמום.
"אף אחד. באתי לשאול אותך משהו".
התשובה שלי לא ממש הגיעה אליה. היא בחנה אותי
במבט עמום, חצי שרועה חצי יושבת, מלטפת את צווארה כלפי מטה, ידה מגיעה עד לחזייה
ולא עוצרת.
"אם מישהו כמוך היה שואל אותי את השאלה
הנכונה, הייתי אומרת לו כן", אמרה.
היא לא
עשתה כל מאמץ להיראות מצודדת או מזמינה במיוחד על מנת לשוות להצעתה נופך של פיתוי,
רק שקעה עוד כמה סנטימטרים למצב פרקדן. הזמנה ואתגור התעמעמו בעיניה. המשפט האחרון
שלה ריחף עדיין מתחת לעשן הסם, מסרב להתפוגג כמו ריח שמן פצ'ולי מבתי שחי
קולקטיביים של פריקיות בהופעה של הצ'רצ'ילים מתישהו בילדותי.
היא הסתכלה עלי כעת, ראשה נח על אחת הכריות שעל
הספה. באותו קול נעדר חיות, שהטיל לחיקי את מלוא נטל ההוכחה, אמרה: "אתם
נראים טוב, חוצנים רזים. קחו אותי למנהיג שלכם". ואחר כך צחקה צחוק מריר. בכל
רגע שנקף רציתי לשהות איתה באותו חדר פחות ופחות.
הוצאתי צילום של הדף מדפתרו של ששת והצבתי אותו
מול פניה. היא נאנחה. בועת הקסם הנוצצת שכביכול הגנה עליה התפוגגה. היא הזדקפה
לאיטה, אוחזת בנייר ובידי שהגישה לה אותו. חילצתי בעדינות את ידי והשבתי אותה
לבעליה.
"שאלו אותי כבר על זה. יש לך משהו חדש
להראות לי?" הקול שלה החל כבר להיות מודע יותר לעצמו. הסיגריה המשיכה לבעור
ולהעלות עשן. אביגיל חננה אותה במבט אומד, ויתרה מיד והביטה בי כעת בצינה.
"תנסי שוב, אני מאמין שאלה מצרכים שהזמנת
ממנו", אמרתי בשקט.
"דיו, דיו צמה ואמנית להופעת אורח
אחרונה", דיקלמה, הנייר מול עיניה. "לא יודעת", משכה בכתפיה.
חיכיתי בסבלנות, לפעמים אורך רוח נעדר פולשנות
מביא לתוצאות.
לאביגיל היה שפע של סבלנות, ים סבלני נגדי לשלי
מנצנץ באור זרחני, בלילה בו הירח בוער בשמים. לא היה לי משהו אחר לעשות מלבד לחכות.
חיכיתי. קיוויתי שהיא תילחץ ואולי תיתן לי משהו להיאחז בו. ספרתי בלבי עד מאה ותשע
עשרה.
"אני חושבת שצמה זה גבינת מוצרלה
קלועה", אמרה משומקום. "אני משתמשת בפיסות ממנה כדי להעשיר טעמים וליצור
מרקם דביק יותר".
שתקתי כדי להצדיק את העיקרון.
"ודיו זה כמובן ספיה של תמנון או
דיונון", נידבה אביגיל עוד פרט באבירות לא צפויה.
"למה כתובה המלה דיו פעמיים?" שאלתי.
"השתמשתי בכמות גדולה כדי להשחיר את
הריזוטו. אולי בחזרה פעמיים ששת רמז על הדרישה הגדולה שלי", אמרה.
"ומה או מי זאת האמנית?"
"אין לי מושג וגם אמרתי את זה לשוטר".
"והופעה אחרונה?"
"כנ"ל, לא יודעת". אביגיל קמה
וסימנה לי שהשיחה הסתיימה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה