פרק 95

 

אביגיל, שללא ספק זכרה את הפגישה האחרונה שלנו, הסכימה להיפגש איתי ללא שמץ מבוכה.

נדברנו להתראות באחד מבתי הקפה האופנתיים על ציר מוריה. הלכתי ברגל את מאות המטרים הספורים כדי להתרענן ולשחזר בדמיוני את מאורעות הלילה ואת חידוש האינטימיות המתרקמת בין ראלה לביני.

אתמול בלילה, אחרי שסוס ועידו נרדמו שוב, חשבתי ששמעתי ציוצי עטלפים. בחלון ראיתי צלליות זעירות סובבות את השסק שממול לחלון חדר השינה. נישקתי את ראלה והיא כרכה מיד את זרועותיה סביבי. אצבעותיה היו נועזות וישירות עד כדי כך ששמחתי על כך שהיינו כבר בחשכה. פעמיים הייתי בטוח שהסמקתי, ומיד נסחפתי הלאה ברצון. הצורך הגופני שלה במגע כמעט לא היה ניתן לעצירה. נשיקה וטעימה רדפו ליטופים, הפילו חומות, הובילו לכמיהה לחוות כל מה שפה וגוף יכולים לקלוט ולהכיל. השאיפה הערטילאית הפכה במהרה לצורך דחוף ודוחף. הרוויה הראשונה והמהירה שלה לא בלמה את המשך ההתלטפויות, והפעם שוב היתה זו היא שהובילה אותי קדימה בנחרצות ובהתמדה לקראת שיא שני שלה, ארוך במידה שגרמה לי יראה לחשוש כי הרתת שלה לא יפסק עוד.

"באתי לחזק ויצאתי מחוזקת", צחקה אלי דקה אחר כך ומשכה אותי בחיבוק לפעם שלישית, הראשונה שלי. היא הגבירה קצב בכוח שלא שיערתי שטמון בה ושילהבה אותי כשלחשה לי "חזק". לא נזקקתי לדרבונים רבים. געגועים של כמה ימים, בהם חשתי את האפשרות הנוראה שאיבדתי אותה לנצח, נמסו בחיקה בזעזוע גדול שבו חשתי את כל גופי פועם שוב ושוב.

"צריכים לעשות את זה שוב מתישהו", אמרתי כשהדופק חדל כבר לצלצל באוזני.

"בעגלא ובזמן קריב", ענתה.

שכבנו חבוקים וידעתי שהיא נרדמה רק כשידה חדלה ללטף אותי. שמחה גדולה עטתה אותי ונשאה אותי עמה [ת1] קדימה עמה. כמו ערוץ ואדי צחיח, המתמלא במי גשם ראשון וגדותיו מתחבטים ומתערבלים. אין צורך עוד להתגעגע לרוויה שנגרפה לים.

 

לבית הקפה הגעתי שניות לפני אביגיל. אחרי הבדיקה הביטחונית הכמעט משותפת שעברנו, ישבנו אצל שולחן פינתי. מלצרית במכנסיים בעלי גזרה משתפלת, החושפים בטן עגלגלה ושזופה מדי לעונה, לקחה את הזמנותינו.

"הפוך גדול", אמרה אביגיל.

"הפוך גדול ושתי ביצי עין", הוספתי אני את חלקי להזמנה.

"אין לנו בתפריט ביצים בלי ארוחת בוקר", אמרה הגזרה הנמוכה בלי למצמץ.

שקלתי להזמין ארוחת בוקר שלמה ולבקש שישאירו את כולה למעט הביצים במטבח. חשבתי על ג'ק ניקולסון הצעיר ב"רסיסי חיים" שעושה משהו דומה כדי להשיג פרוסת קלי במסעדת מזון מהיר מול מלצרית זעופת מבע ומשתפת פעולה בדיוק כמו זו שניצבה מעלי, לועסת מסטיק ומביעה תרעומת על העיכוב המעצבן על ידי הקשה עם עט הפלסטיק שוב ושוב בפנקס ההזמנות.

"אני מוותר על הביצים, רק הפוך גדול".

אביגיל הביטה בי בעיון, כמו נגלה לה צד חדש ובלתי צפוי באופי שלי.

"שוב יש לי כמה שאלות". ענייני ומעשי.

"קדימה". הפעם היא לא נראתה מרושלת וגם לא מתודלקת על ידי סם. למעשה, היא הזכירה לי פתאום מנהלת בית ספר, לבושה בסולידיות מאופקת, מאופרת קלות בלבד, כולה קשב ונכונות לעזור לילד האובד בן השבע למצוא את הכיתה הסוררת שתיעתעה בו ונעלמה פתאום במבוך המסדרונות.

"ספרי לי על הידע שלך בבישול", רציתי להתחיל על קרקע יציבה.

"טוב, זה התחיל כבר בצבא בזמן הפנוי של נוגה ושלי. כשהבנים חזרו מפעילויות ומבצעים חיכו להם גם עוגות. ממילא נהנינו ממעמד גבוה, וגם לא הזיק שידעו שהחברים שלנו היו בצוות. היתה לנו בשל כך גישה חופשית למטבח ולפרודוקטים. ארים ושאר הצוות נהגו להשוות בין העוגות ולתת ציונים וכך החלה בינינו תחרות סמויה שהפכה לפחות ופחות סמויה. זה המשיך בכך שהבאנו מצרכים מהבית כדי לשדרג את רמת התוצרת. כולם נהנו והדביקו לנו בריסטול גדול בחדר שעליו היה כתוב "קנאת סופרים תרבה חוכמה."

חשופת הכרס גהרה מאחורי אביגיל והנחיתה, ללא שום טקס בישבן, שני ספלים ענקיים של הפוך. שדיה, חפונים למחצה על ידי הטריקו הקצר, ביצעו ריקוד קצר נטול מוסרות ועכבות, סנטימטרים מפני. עפעפיה, שהיו מושפלים לשני הספלים שהניחה על השולחן, הורמו בעפעוף קצר למבט שהיה אמור להיות מצועף ושאלו אותי שאלות על בדידות ושיממון. לא רציתי להראות לאביגיל שאני ספק מחוזר. קפאתי ללא תגובה. אביגיל מצידה הרעיפה עניין על ספל הקפה. בתחילה בחנה את הקצף ואת יחסי הגומלין בין לובן החלב והסימנים אותם הותירו משקעי הקפה בתוכו, אחר כך קרעה שקיק סוכר חום והטתה אותו במתינות מעל הספל. שלושה ארבעה גבישים שזופים עיטרו את הקצף וכבר הניחה במאפרה את השקיק המלא עדיין. בזמן שבחשה בקפה תהיתי אם תחוש באיזושהי מתיקות.

"אחרי שהחלפנו ארים", המשיכה אביגיל, "לא פסק העניין הקולינארי של נוגה ושלי. ביחד ולחוד השתתפנו בקורסים וסדנאות רבים. כל נסיעה לחו"ל היתה תמיד סביב ציר של אזורים בעלי מטבח חדש או מעניין מבחינתנו או מצרכים שרציתי לדעת איך להשתמש בהם, מתי לרכוש אותם ואיפה, כיצד מעבדים אותם ואיך הם משתלבים בידע שלי. גם נוגה תמיד רצתה ואני חושבת שדי הצליחה לחזור לפעמים עם מוצר או מתכון שכלל בתוכו מה שכינינו "גוון חדש". ארוחות ימי חמישי היו הבמה שעליה הצגנו את מופעי האוכל".

"מה היה חלקם של הבעלים במופעים?"

"פעם, בהתחלה, הם השתתפו בהכנות, היו אחראים על מנה ראשונה או קינוח, משיגים ביוזמתם מצרך נדיר או מחוץ לעונה. בשנים האחרונות, לפחות אצלי, הכול נפל עלי. גם נוגה כבר הרבה זמן לא ציינה שאריה השתתף בהכנות".

"יש הרבה פטריות בבישול שלך, אביגיל?"

היא שלפה חפיסת סיגריות מצועצעת מהתיק שלה והציתה אחת.

"למה אתה שואל?"

"כי אני חושב שלפטריות יש קשר הדוק למותה של נוגה".

היא אחזה בסיגריה קרוב מאוד לאש.

"לפני הרבה שנים היינו יוצאים כולנו לחפש פטריות וכמהין. היינו די טובים בזה ועברנו בריצה את שלב האורניות שרוב האנשים נתקעים בו. אבל אז נסיעות לחוץ לארץ כבר לא היו נחלת העשירים מאוד והתחלנו להביא משם את טעם האדמה די בקלות ודי בזול."

היא נקשה בידה המחזיקה בסיגריה כך שזו החליקה מעט לכיוון הפילטר, הטתה לאחור את ראשה ופלטה סילון ארוך של עשן אפור-לבנבן. שלושה טלפונים סלולאריים החלו בו זמנית לנגן בחללו של בית הקפה קטעים מכרמן, הדנובה הכחולה ופר גינט.

"כשאתה אומר קשר הדוק אתה מתכוון שפטריות הרגו אותה?"

הינהנתי מעלה מטה.

"לא היו פטריות בארוחה האחרונה שלנו יחד", פסקה.

שתקתי והיא לגמה בשקט מהקפה שלה.

ביקשתי חשבון וקיבלתי. על כרטיס הביקור של בית הקפה שהיה צמוד לחשבון היה כתוב בכתב יד עגלגל השם מיטל ולידו מספר טלפון סלולארי.

שילמתי במזומן והשארתי תשר נאה. צריך לעודד את הזולת, במיוחד את בעלוֹת הטעם המשובח.

קמתי. אביגיל נשארה יושבת.

"את רצית פעם ילדים?" פתאום שנאתי אותה.

פניה של אביגיל התקשו והיא נהמה לעברי, "לא עסקךעניינך".

השארתי את כרטיס הביקור על השולחן והלכתי.

 

*

---