רשומות
"סליחה שבאתי בלי להודיע מראש".
"אני שמח שאת פה. היה לי חלום שכבר מזמן
היה אמור לגווע, וחרף זאת הוא מתעקש שטרם הגיע מועד התפוגה. הצלת אותי ממנו, ואולי
קודם כל תיכנסי".
ראלה נכנסה. בשערה חיוּת של מי שהתקלחה לא מכבר,
איפור קל בסביבות העיניים וריח שבילבל אותי תמיד: נמוך ושמנוני, גבוה ופרחוני,
ובאמצע, קושר את הכול לחבילה הרמונית אחת, יסמין לח של אחרי גשם בערב על חופו של
אי.
"שבי בבקשה. תשתי משהו חם?"
היא הסתכלה סביב, כאילו בודקת מה נשתנה מאז
עזבה עם עידו והותירה צייה.
"כן, תה וכוסית קוניאק". היא התיישבה
ליד התנור והביטה בלהבות.
שפתתי קומקום. פתחתי ארון גבוה, הוצאתי בקבוק
רגיל למראה ושתי כוסות זכוכית בלוניות קצרות רגל ופתחתי בנוכחותה את מעטה העופרת
שאטם את פי הבקבוק. חלצתי את הפקק. מזגתי לשנינו מנות סבירות, כאלה שחום כפות
ידינו יוכל להן. הפקדתי את שתי הכוסות בידיה וחזרתי להכנת התה. עוגיות דביקות של
שקדים השלימו את התמונה.
"זה אחד המשקאות מרשימות ששת". ראלה
זיהתה, בחנה את התווית ומיצמצה באפלולית החדר.
"כן, הזמנתי בקבוק דרך האינטרנט. רציתי לבדוק
את הטעם".
"ורק עכשיו פתחת אותו?"
"רציתי לציין בפתיחתו משהו חגיגי".
"הפעם הראשונה שלנו מספיק חגיגית עבורך?"
"חכי, אני אביא גם זיקוקים והרכב
ווקאלי".
ראלה צחקה וכבשה את ראשה בפתח הכוס. הצחוק הפך
לשיעול כשאדי הקוניאק באו בנחיריה.
"מריח ממש טוב", היא טעמה מעט.
"אז זה מה שנוגה אהבה לשתות", קבעה בשקט.
הטעם היה ליגות מעל מה שהכרתי, עשיר, עמוק ומעט
צימוקי. הנוזל החליק בקלילות במורד הגרון ללא עקבות צורבים וחימם באחת את חלל הבטן,
תוך שריחותיו ממשיכים ללטף ולערסל את הראש.
"לחיי מה שיקרה מהיום", קירבתי את
כוסי לכוסה.
"לחיי מי שנהיה".
דנדון קטן ולגימה זהירה.
"איך את מרגישה?"
"קצת משקשקת אבל בעיקר שמחה. הסתגרתי יותר
מדי זמן. אולי כבר שכחתי מה עושים".
"את תיזכרי. זה כמו לרכב על ברדלס. ברגע
שתעלי כבר תדעי לבד מה לעשות".
התנשקנו.
"אני לא רוצה להרוס את הרגע, אבל אני חייב
לדעת מה גרם לך לבוא אלי הלילה".
התנשקנו שוב.
ראלה נשענה על התנור בגבה. "האמת שהרגע
הזה עכשיו כבר קרה בינינו מאות פעמים. מה שנתן את הדחיפה הסופית זו רעות".
הסתכלתי עליה בשאלה.
"החברה החדשה של עידו עושה הערב מסיבה
לכבודו עם חברים וחברות. הם יישנו שם הלילה, וזה לא היה קורה בלי היוזמה שלך. עידו
מאושר. הוא נותן לך קרדיט מלא. לא ידעתי על זה כלום מקודם, ורק כשביקשת ממני חברות
הבנתי על מה אתם מתאמנים".
"אתה רוצה ולא רוצה, מתלהב אבל גם קצת
מרוחק", המשיכה ראלה. "חיזרת אחרי והשארת לי מקום לסירוב מנומס. חשקת בי
אבל השתדלת לא להיות בוטה. תודָה שנתת לי להחליט מרצוני ולא מהתשוקה שלך".
הנשיקה השלישית היתה בשלה, מתוקה וסמיכה
מאחיותיה.
קמנו, ראשינו עדיין מחוברים, לשוני תרה ומתחקה
אחרי הבל רענן בתוך פיה. שלה טועמת את השפה התחתונה שלי. ניתקנו כדי לנשום. בחוץ
נשמעו פתאום יללות ממושכות של חתולים מתקוטטים בעונתם. חשבתי אם לשאת אותה
בזרועותי. זה יהיה מביך. היא שוקלת כמעט כמוני. אחזתי בידה. הלכנו למיטה שבחדר
השינה. לרשותנו עמדו שעות.
ישבתי על קצה המיטה והתחלתי להפשיט אותה. בשרה
סמר מהקור או אולי ממגע אצבעותי.
בחזייה
ובתחתונים חמקה מתחת לפוך. שכבתי לידה והיא פרפה את חולצתי ופשטה ממני גם את הטי
שירט. שכבתי לידה. היא ליטפה אותי בהססנות, כמעט בקצות האצבעות. כשליטפתי אני אותה
היא פתחה את רוכסן מכנסי, לאט ובעצלתיים עד כי חשתי עצמי נדחק החוצה ופורץ תוך כדי
פרימתו.
כל אחד מאיתנו, מסתבר, רצה להיטיב עם בן זוגו
יותר מאשר עם עצמו.
נצח אחר כך, מותשים מעייפות, מגורים עד קצות
עצבינו השחוקים והבלתי מסופקים בעליל, שכבנו מתנשמים, מצחקקים.
זה כבר לא יהיה טבעי וזורם, חשבתי. אנחנו מנסים
להרשים.
"איך זה שלא גמרת?" שאלה בחשש כאילו
לא עמדה לה נשיותה.
"תצטרכי גם את לסמוך עלי".
"ובכל זאת?" חזרה אלי.
"אני לא רוצה שסתם תתני לי. חיכינו כל כך
הרבה..."
"טוב. אז שנינו קצת חייבים להיות מניאקים
חולי שליטה. כנראה שאנחנו רוצים לא רק הנאה אלא גם בעלות".
שכבנו שותקים. חשבתי שדבר כזה לא קרה לי אף פעם
ומה בכלל עושים עכשיו.
ראלה חצי הסתובבה אלי והסתכלה על שפתָי. היא
סיפרה לי משהו שרצתה שאעשה. אחר כך הרימה את מבטה מהשפתיים כל הדרך אל האף. משהו
פשוט. התנסויות היו מוליכות לשם ממילא, ידעתי, אלא שככה אעשה טעות אחת פחות. התמלאתי
שמחה.
בסרטים ואפילו בספרים בני הזוג לא עושים לעולם
טעויות מביכות ופספוסים. הם פורצים בזיון גונח וספונטאני. אחר כך הם נותנים לנו
להבין שהם מאוד מרוצים. האהבה הופכת את האחרית למשהו שלם.
במציאות, ללא אינטימיות הדרגתית כלשהי,
הסיכויים שיהיה טוב כבר בפעם הראשונה מגוחכים. אבל עכשיו הכול היה פתאום פשוט יותר
וזרם בהחלטיות אל הבלתי נמנע. היא גמרה לפני שחשבתי שזה אפשרי ומשכה אותי קרוב
אליה. נכנסתי, וכמה תנועות לא חפוזות הספיקו לי.
הכול היה כל כך שקט עד שחשבתי ששמעתי את
ההתכווצויות. שכבנו מתנשפים, מחזיקים ידיים ומלטפים. שמחתי שהיא לא מיהרה לרוץ למקלחת.
אחרי עשר דקות, למרות ובגלל הסיפוק הראשוני,
בדקנו שוב את הרווח שבין גופינו, קיצרנו אותו תוך ליטופים שהלכו ונעשו עזים יותר
ויותר. שוב הופתענו, כל אחד בתורו. הבטתי לתקרה, ותחושה כאילו כל חלקי התצרף נפלו
למקומם מילאה אותי. חשתי שיש סדר ומשמעות בבלגן הזה. בתוכי פנימה קדתי קלות.
אחר כך הבאתי את הכוסות ללגימות התאוששות.
ראלה חייכה. "אני עדיין לא מאמינה שעברנו
את זה".
"ואני לא מאמין שזה כל כך טוב".
"לי לא היה כל כך טוב", התגרתה בי
ראלה.
"אם ככה אז שתדעי שלא גמרתי בכלל ורק
זייפתי", אמרתי.
"ככה אתה גומל לי על כל השנים בהן גיהצתי
לך את הגרביים?" השיבה.
צחקנו צחוק משוחרר.
"לעולם לא אשכח אותךְ, ראלה".
"מה זה אמור להביע, אתה כבר נפרד ממני?"
"כדי להתעורר לצדך אנחנו צריכים ללכת
לישון מתישהו".
ראלה
נאנחה בהסכמה ונשקה שוב על פי. "כן, איגור. ליל מנוחה".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה