רשומות
כשאני מתוסכל, מה שמעודד אותי זה אנשים
מתוסכלים ממני. כמו שמנים השואבים תנחומים ממישהו שהתעבה ללא הכר. אחד הספרים
שהשפיעו עלי ביותר בנושא זה היה "הרוזן בליסריוס" של רוברט גרייבס.
גרייבס, אולי כדי להתאושש מהלם הקרב שלקה בו אחרי מלחמת העולם הראשונה, כתב את
עלילותיו האמיתיות והבלתי אפשריות של הגנרל בעל השם הזה. קשה לדמיין מישהו שהשיג
יותר ממנו באמצעים מועטים משלו.
אין גבול לתסכול אותו חווה בליסריוס כגנרל
בצבאו של הקיסר
ביזנטיון
הפרנואידי והחשדן יוסטיניאן, שמלך ששלט באימפריה
הרומית המזרחית יחד עם אשתו הפמיניסטית תיאודורה. ועדיין יוסטיניאן, הקיסר
הביזנטיני, חשש ממנו מהרוזן ופחד שידיח
אותו מכס המלוכה. למרות שבליסריוס נהנה מתמיכת הצבא, הוא מעולם לא ניסה
להמליך את עצמו תחת הקיסר, שאך גמל לו רעות. זו גם הסיבה
שיוסטיניאן הפקיד גייסות קטנים יותר ויותר תחת פיקודו של בליסריוס ושלח אותו
למשימות שסיכויי הצלחתן אפסיים, משימות בסגנון אוריה החיתי. הגנרל מצידו לא הפגין
כל שאיפות לתפוס את השלטון וכנגד כל הסיכויים ניצח מערכה אחרי רעותה. פרסים, ונדאלים,
גותים, ספרדים ובולגרים. לפני וגם הרבה אחרי שפרש לגמלאות, ניצח תמיד בצורה מוחצת,
כאשר התהילה והכבוד ניתנים לזולתו.
איך אפשר להבליג עד אין קץ? לספוג השפלות אחרי
שהוכחת נאמנות פעם אחר פעם והצלחת להביס את אויבי השליט? לדעת שההמונים מעריצים
אותך והיו ששים לראותך יושב על כס המלכות ועדיין לא לעשות דבר להגשמתו אף על פי
שגייסותיך משתוקקים לכך? לשמוע שאשתך בוגדת בך עם בנכם המאומץ וחרף זאת עדיין
להמשיך ולהצליח כאילו דבר לא קרה?
סיפורי מעטים נגד רבים מלהיבים את הדמיון.
ניצחון המעטים, או אלה הנתפסים לפעמים בשוגג כחלשים, יוצר תחושה כאילו הכול אפשרי.
תקוות השווא לסוף טוב של המקופחים ניזונות ומטופחות על ידי סיפורים של הצלחה כנגד
כל סיכוי ממשי. למעשה, לא היה לגוליית שום סיכוי מול דוד הנייד, השאפתני והמצויד
בקלע קטלני. מוחמד ושלוש מאות איש ניצחו – אם אפשר לכנות מנצח את מי שבילה את כל
הקרב כמעט מעולף תחת השפעת התקף נבואי – את אבו סופיאן ותשע מאות אנשי מכה הצמאים
למים במערכת בַּאדְר.
בספרי הבלשים שקראתי חוטפים הגיבורים מכות
ומאוימים בו זמנית על ידי מפירי החוק ומגיניו.
יחד עם זאת הם מוּנעים על ידי תחושת צדקתם
ומביאים את התעלומה ל"אז אגמור בשיר מזמור" אחרי שהם מקבצים את כל החשודים
במערכה האחרונה.
שמא זכיתי בנערה מוקדם מדי? כי הרי רק אחרי
שהנבל יושב מאחורי סורגים מתאפשר לזוג המאוהב לממש את תשוקתם שעד אז היתה בגדר
רחשי לב. אולי אינני הגיבור בעלילה הפשטנית וחסרת המוצא הזו.
ואני הופך גם סדרי עולם. הבתולה המובילה מערכות
נבעלת ומאבדת את יכולתה לחזות את העתיד ואני איבדתי את התכונה שמאפשרת לי להבין את
העבר.
משהו שחור. גושים כהים שלא שמתי לב אליהם. זכאי
היה צריך להתרצות ולעזור לי
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה