רשומות
בתשע השנים האחרונות גרתי בבית לבדי. לפעמים
התעוררתי לצידה של מישהי שהכרתי באופן סמלי ושהיתה נואשת מספיק מחד ומאידך לא
מאוימת בשל האוטרקיות הרגשית שלי. אחרי הסקס היו באים גישושים על שאיפותי בחיים,
בדיקות עדינות על הקשרים הנוכחיים שלי עם בנות מינה והערכות לגבי מיקומה בסולם
העדיפויות שלי. אחר כך ניחושים על משיכות יתר, תוכניות חיסכון וכמה מפרנס העיסוק
התמוה שלי. השעון והנעליים נסקרו בשלבים המוקדמים ושייכו אותי מן הסתם לאיזשהו
סטאטוס. כל אלה ארכו לרוב פחות מארבעים ושמונה שעות, שבסופן ניתן גזר דין שהותיר
אותי לרוב עם מישהי שהחליטה שעתיד לצדי שווה מאמץ מזערי נוסף. ארון הבגדים היה
התחנה הבאה. כאן, ללא יוצא מהכלל, נחל הטעם שלי השפלות שתכליתן בעיקר מתן אפשרות
למועמדת בעיני עצמה לשדרג ולשפר את ההופעה החיצונית שלי, אגב הפגנת הטעם המשובח
שלה. זהו אקט סימון טריטוריה קלאסי, שבאמצעותו מאותתת הנקבה לאחרות על בעלות,
אמיתית בעיניה, על מעטפת הגבר שלצידה. כאן מגיע גם שלב המתנה הסמלית (לבוש תחתון
או משהו לאמבטיה), גיוס היכולת הקולינארית של אימא מודאגת לשם רושם (ארוחה מושקעת,
לפעמים טעימה מאוד, אך תמיד לאור נרות שהכרחיותם לא עולה לעולם לדיון, וכנ"ל
ריחם הדומיננטי) ולבסוף ניסיון ליצור מגע נואש ואקראי עם בני משפחתי בכל פזורה
אפשרית, או אפילו משפחתה, באורח "מקרי".
התהליך שבו מנסה בחורה להכות שורש בלבו וחייו
של גבר עשוי להיות עדין ולהסתיים בפתאומיות רבה. שאלה אגבית כגון: 'את בלי חזייה?'
עלול לסתום את הגולל לתמיד על קשר בהתהוות או להוביל לסקס הרפתקני אצל הבטוחות
יותר בעצמן. נשים בעלות ביטחון עצמי נמוך עשויות להצטפד ולקמול ממשפטים כמו: 'היה להם
משהו במידה שלך?', 'מרחוק נראית לי הרבה יותר צעירה' או 'קנית או קיבלת את זה?'
ולעולם אין לקפל אנטנות ולהתרווח. הסכנה אורבת
מאחורי כל פינה. המוטו שלי בכל מערכות היחסים האלו היה "האמן ובדוק".
שקרים וחצאי אמיתות הם דרך מקובלת על בנות זוג בפוטנציה להקנות למציאות ממד נחשק,
פרובוקטיבי ופיקטיבי, שבאמצעותו תהפוך מצגת השווא שלהן לרצויה בעיני. לדעתן.
בני זוג שעד לפני שבועיים היחסים עימם הובילו
במפגיע לחופה, ושהמאגר הגנטי שלהם נמצא ראוי אבולוציונית, לא מוזכרים כלל. בושות
גופניות נקברות או מוסתרות באמצעות טיח קוסמטי או ניתוח. חברות שיודעות יותר מדי
לא נחשפות, ומציאותן נרמזת רק בשיחות טלפון אשר בהתקרבי נקטעות באיבן ב"טוב
אני לא יכולה כרגע. נדבר, ביי". האמת בכלל מתגלה כישות גמישה. אריג המציאות
החדשה הנטווית ממילים מסוגל לכסות כל כלימה שתהפוך את בת הזוג לנחשקת פחות. אם
עצמתי את עיני ופתחתי את פי, אני אשם במה שקיבלתי. בסוף שום דבר לא מסתדר, הרופא
תמיד יכאיב לי למרות ההרגעה. היא מעולם לא היתה בסביבה במקרה, שום דבר שנלקח לא
הוחזר למחרת.
כמה ראלה חסרה לי עוד לפני שעזבה בחזרה הביתה. בחורה
שלעולם לא תאמר לי, 'רציתי שתקנא... זה קרה רק פעם אחת... שתיתי איתו קפה, דיברנו...
זה הכול'. איתה הרגשתי בטוח ומוגן, למרות שמעולם לא היתה שלי. במה שזרם בינינו היה
רוגַע ולא היה זיוף. לא הרגשתי שהיא חפצה לשנות אותי כדי להתאים אותי לאיזה אידיאל
מפוברק שקיים בראשה. המציאוּת איתה נעדרה את ממד האלסטיות שאפיין את ההוויה הזוגית
עם בנות זוגי לפניה.
כלפי חוץ נראה הבית בלעדיה ובלעדי עידו וסוס
דומה למה שהכרתי. היה אמור לרווח לי כשקיבלתי את מרחבי המחיה שלי במלואם בחזרה.
השירותים והמיטה שלי חזרו לפיקודי. ראלה אפילו החליפה מצעים לפני שהם נסעו. לבי
נחמץ כשלא איתרתי את ריחה על הסדינים. למרות מחאתי, לא הצלחתי להניא אותה מלעבור
ברחבי הדירה ולקלף כל זכר של שהייתם אצלי.
הלכתי לסל הכבסים. אאוריקה. חולצת טריקו שלי
ששימשה אותה רבצה על שֶגֶר הכביסה הקרוב. ללא כל רגשות אשמה, לקחתי את הבד וקברתי
בתוכו את פני. הריח נסך בי געגועים ואומץ. התקשרתי אליה.
"איגור", אמרה, "אני שמחה שצילצלת.
בדיוק התכוונתי להודיע לך שהגענו בשלום".
"טוב, ירו עליכם קצת בדרך?" שאלתי
בתקווה.
"ממש לא". כשהמשמעות הנוספת של שאלתי
חילחלה אליה היא שתקה ולא התבדחה או התחכמה. "אתה כבר מתגעגע?"
מוללתי את הטריקו במבוכה.
"כן, אתם מאוד חסרים לי", לא מצאתי
טעם בהצגות.
"אתה יודע, הבית ספר של עידו מתחיל
מחר", אמרה בשקט, ודימיתי לשמוע נימה מתנצלת בקולה.
"כן, אני מבין. נהניתי נורא לארח
אתכם". לא הבנתי.
"אז אולי נעשה את זה שוב בפעם אחרת, בלי
יריות הקדמה הפעם".
"כן, בואי לא נסתום את הגולל על האפשרות
הזו גם".
ראלה צחקה.
"נשמעת לי מאוד מודאג", אמרה.
"נרגעת?"
השמים התבהרו. העתיד שוב נמתח לאופקים חדשים.
מחר תזרח השמש, היא תהיה מלאה.
"כן", אמרתי.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה