רשומות
נסעתי
לתחנת המשטרה. את לוח הכוננויות של ראלה סחטתי מזמן מרועי, וידעתי שהיא אמורה להיות שם. הופתעתי מההמולה שרחשה באזור היומנאי. הסתבר שנמצאה גופת גבר עם סימני ירי בחצר בית בהדר. כתב של רדיו מקומי כבר הודיע על כך, וצוות חקירה עמד לצאת למקום. רועי כבר ידע את שם ההרוג וצעק במכשיר הקשר, "...ותמצו קודם כל רקע פלילי".
הבטתי
בראלה שעמדה בלב המרקחה. שיער ערמוני שהיה קצר עד לפני חודשיים, מטר שבעים בערך, גוף מלא (כמעט שבעים קילוגרם, ניחשתי), עיניים גדולות בגוון חום ירקרק. כל החלקים הגלויים שלה היו שזופים מהשעות שהיה עליה לבלות בחוץ. כשהביטה בי ראיתי שמעל לגלגל העין רואים את החלק הלבן. חשבתי שבשל כך היא נראית חולמנית משהו.
"מה דעתך שאנחנו נמצה ביחד משהו על רקע רומנטי?" שאלתי.
"עוף מכאן", רועי זרק לעברי ופנה בחדות לראלה, "את קראת לו?"
"לא", הפגינה ראלה לויאליות ז'נדרמית למופת.
"אז למה אתה פה? יש לך משהו חדש על נוגה כץ?"
"לא דחוף. בהזדמנות אחרת". הלכתי לאחור כשאני מביט בראלה.
היא
הנידה בראשה כלפָי כשידיה לצדי גופה. לא נשארו לי אופציות לכבוד עצמי. יצאתי ונסעתי לבת גלים. פתחתי רדיו. "אמריקן פאי" של דון מקלין התנגן. מצב הרוח שלי נדד מיד לשלישי בפברואר 1959. באדי הולי מתרסק במטוס, שהאגדה טוענת ששמו היה אמריקן פאי, וזהו כמובן היום בו המוזיקה מתה. יחד עם באדי הולי מתו גם ריצ'י ואלנס וביג בופר, אבל רק את הולי ממש זוכרים. ליד רמב"ם הצטרפו למבנה מטוסים מרוסקים נוספים ובהם גופותיהם של ג'ון דנבר, הזמרת עאליה וקנדי ג'וניור.
"אתה מסתכל פחות מדי במראה ולא יודע מי נוסע מאחוריך". זה היה זכאי, שמצא את עצמו לצדי באזור רמב"ם.
"נשפך לך דם מהמגפיים", אמרתי.
"כשנולדתי האחות אמרה: תראו, שתי ידיים מושלמות, שתי רגליים מושלמות..." אמר.
"אנחנו צריכים, צריכים, צריכים אותך עכשיו", עניתי.
"בהתרסקויות מטוסים לא שכחת את סוני בונו?"
"לא, אצלו זו היתה תאונת סקי".
"למה המוות כל כך מעסיק אותך?" שאל זכאי והביט עמוק לתוך עיני.
"מאותה סיבה שאנשים בני ארבעים פלוס הולכים לחדר כושר", עניתי.
"תמיד תהיתי אם יש חיים לפני המוות", גיחך.
"ואם יש סקס אחרי הנישואין", השלמתי את דבריו באמרה שהיתה חביבה עליו.
*
