רשומות
התעוררתי מוקדם בשבת בבוקר. שמש טרום אביבית
זרחה. במהלך הגשמים התכסו החלקות הנטושות שמסביב לבית בשפע צמחים
שזרעיהם נישאו ברוחות הקיץ והסתיו אל החלקות הנטושות שמסביב
לבית. מבעד לחלון המטבח ראיתי צב בודד, שווה נפש לסקרנותי, מלחך עלה
שתלש מסביון. הפעלתי את מכונת האספרסו, הוספתי נוזלים למפלס המים המינרלים הירוד
והברגתי את המכסה. המכונה הימהמה לקראתי בעצלתיים, אור אדום מיצמץ אלי וטען
בפייסנות שהלחץ טרם הבשיל.
בחממה ניבטו אלי עציצים שהחורף היה קשה מדי
עבורם – שלדי צמחים בודדים, פזורים בין חבריהם הבריאים עדיין. גם הבריאים איבדו
משהו מחיותם וזוהרם ביחד עם אחוזים לא מבוטלים ממשקלם. ידעתי שבמעבה העציצים, בתוך
התערובת, מגיחים לצד השורשים הוותיקים שורשונים חדשים, ובהם תלויה תקוות ההתחדשות
של כל עציץ. בפחי פלסטיק גדולים מתחת למרזבים אצרתי מי גשמים כמו בכל שנה. פתחתי
את מכסי הפחים והשקעתי בתוכם שני מזלפים גדולים. אחר כך עברתי בין הצמחים הנעורים
והזיתי עליהם מים מהמזלפים. המים המעטים ישמרו ויעודדו את התפתחות השורשים
הינוּקוֹת בלי להציף את הישנים בבִיצה מעיקה של מים. זוהי דרך עדינה לעורר את
הישֵנים ללא הלם, בלי להרוג את הטף. כשיוכיחו לי שהם מוכנים לאהבה, כשעלים וקוצים
חדשים יפקעו וילבלבו, אוכל לדשן ולהשקות ללא חשש מהאבסה מוקדמת.
"קפצתי רק לרגע, לראות מה שלומך",
אמר זכאי.
"רע לך שם?" שאלתי.
"לא רע, לא טוב. אתה יודע שאני לא מאמין
בחיים אחרי המוות".
"אז איך אתה קורא למצבך עכשיו?"
"לזה אתה קורא חיים?" זכאי התיישב על
השרפרף ליד תערובת השתילה החדשה. "יש לך סיגריה? שכחתי את החבילה שלי".
" פה במקדש אין לי. ומתי בכלל חזרת לעשן?"
הערתי. "בוא למטבח, אני מכין קפה, שם גם תוכל לקבל סיגריה".
חזרתי הביתה בלי להביט לאחור. זכאי נשרך אחרי.
"קפה?" הצעתי, לא יודע בדיוק למה.
"אני אסתדר יותר טוב עם עשן", אמר
זכאי.
"אתה בטוח שזה בריא בשבילך?" לא
התאפקתי לעקוץ.
עכשיו הבחנתי שהוא לבוש בקפידה. ז'קט כחול-שחור
כיסה חולצת משי בצבע תכלת אפרפר, מין צבע של חזה יונה. מכנסי חאקי מגוהצים עם קפל
מהודר, נעליים שצוחצחו לאחרונה וצעיף צבעוני, שהיה מוטל ברשלנות גנדרנית סביב
צווארו, השלימו מראה כובש. הצתתי לשנינו סיגריות ושקעתי מרוכז במלאכת טחינת הפולים,
דחיסתם בעדינות וסחיטת האדים דרך האבקה הטרייה לספל גדול.
"בחורה חדשה?" שאלתי.
הייתי מוכן להישבע שזכאי הסמיק. בחוסר אכפתיות
מעושה הוא משך בכתפיו, אחר כך ינק ברעבתנות מהסיגריה כשלחייו שוקעות פנימה. הוא
השפיל את עיניו לרצפה ומלמל משהו באדישות לכאורה.
"מה אמרת, לא שמעתי", התעקשתי.
"סתם מישהי, לא משהו מיוחד. קפצה לא מזמן
מקומה חמישית. אני חושב שהיא מנצלת אותי כדי להתנקם".
"ואכפת לך?"
"לא ממש". זכאי מעך את הבדל במאפרה. "טוב
אני צריך לחזור, הבטחתי", התנצל, והוסיף במחשבה שלאחר מעשה, "וחוץ מזה
עידו וראלה באים עוד עשרים דקות".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה