עובדה שזופה

גור פעוט מנומר
על גב אם רעבה
מה חזק יותר
אהבת הגור
או אהבת טרף



מוקפים במשוכה נמוכה
משתופפים כל הנמרים
מפלצת מתכת מצאה אותם
ואחרת רמסה את זכרם



פייסתי את הנמר
בדרך היחידה שהוא מכיר -
בבשרי החי



אני הנמר
ובזכותי אתם לא תראו
חיות עיוורות
חיות צולעות
חיות חיגרות
חיות...



לא תראה אותי
ולא תדע
אלא אחרי שתוציא את היד מחלון הרכב
כי אני לא מרחרח כדי
לדעת מה ריחו של
הורד




 

הקשבה - מפי מוכשרים ממני.

צטוט של מאיר אריאל:

אני הולך על הקשבה
דממה דקה זה צוהר
דרכו נמשך חוט מחשבה
עם אין סופו בזוהר

תיק השקעות. לא מומלץ לבעלי עצבים רופפים. לא מתאים לאנשים שקולים והגיוניים.

 
 להלן אני מצרף את הרכב תיק ההשקעות שלי נכון להיום:
 
77%  CELG, BIIB, GILD
5%  אג"חים
18% XLRN, GIS, DPZ,SGEN
 
 

 

ארצי לטמיון

אהבתי לשמוע אותו עד שהתחלתי ללמוד לנגן.
מאז, אני מעריך מאוד את מי שמלווה אותו ומעבד את שיריו.
אבל הוא, שהיה זמר מצוין ומבצע משובח, הפך לדמות פומפוזית המאוהבת בעצמה.
עשרים שנה הוא ממחזר את עצמו לעייפה, מרפד את האגו שלו בהופעות בקיסריה.
כותב שירים חסרי תחכום, הפונים למכנה המשותף הכי נמוך (ושעדיין מעל החגורה), זה שמייצר זיוף לא משכנע
של רגש, של אמירה. זיוף המתאים למי שהפסיק לקרוא ספרים ומסתפק במגזינים. מי ש"מפענח" את כוונת המשורר
דה לה שמאטה ועכשיו מתרווח על מושב האבן בקיסריה, שפתיו חוזרות על המלים הרדודות של השירים, הכאילו רגישים
והפסאודו רומנטיים.
 רוצה להכנס לפנתיאון הישראליות? דחוף ברוש, מרפסת ועוד זבל למלים של השיר.
ומקצבי השירים - פיהוק מוזיקלי נעדר קצוות. כמו המלים - אין קצוות קרועים, אין זעקה, אין אמת.
כל המוזיקה מגוהצת ומעומלנת לעייפה, לזרא.
משהו שלא הייתי משמיע אפילו במעלית או בהמתנה לרופא שיניים.
אם מחפשים סינקופה, דרמה, רגש שיוצא מהקרביים - לא אצל שלמה.
כמה מצער.
 

ללא מוצא

יד גדולה לקחה אותי והניחה אותי בצורה לא כל כך עדינה בכלוב ענק.
ברוך הבא, לחש אלי הנחש.
שלום, אמרה הזיקית. היא הסיטה את ראשה הירוק הצידה אבל עין אחת עדיין הסתכלה ישר לתוכי.
הרגשתי חשוף במרכז, ליד אגן המים.
רצתי לאחד הקצוות עד שנתקלתי בדופן שקופה.
למה אתה ממהר? שאל הצב.
אין לו זמן, אמרה הזיקית.
רק זמן יש פה, השיב הצב.
והנחש לחש: אם תחיה מספיק זמן תיווכח שהדבר העיקרי הקיים פה הוא זמן.
כמובן, חשבתי לעצמי, זה "זמן כלוב", לא זמן אמיתי.
תחשוב על חצי הכוס המלאה, לחש הצב.
עצה נהדרת, השבתי. אתה יכול לארגן שהחצי המלא של הכוס יהיה וויסקי?
הצב השיב את ראשו לשריון.

שלחופה

הצב מתקדם רק אחרי שהוא מוציא את ראשו מהשריון שלו.

טייל עם צב לצידך. העולם עובר ל PAUSE.

בכל פעם שאתה מוצא צב בקומה שביעית, זכור שהוא קיבל עזרה.


אייסכילוס

 

מלים מערפלות ולמה הכוונה באמת

בקר   -                      פרות

עוף  -                       תרנגולות

פרגיות  -                  תרנגולות סקסיות?

פעימה    -                 נסיגה

קורקבני עוף   -          השריר הטבעתי דרכו התרנגולת משתינה, מחרבנת ומטילה ביצים

מלאת אופי    -          שמנה

בעלת אישיות  -        מעט שמנה יותר

יש לה חוש הומור   -  ממש שמנה

חתיכה    -   בעלת גוף חטוב
חתיך     -   בעל ג'אקט ויציבה סבירה

אלימות מגדרית   -  גבר שמכה אישה

דיסונאנס קוגניטיבי   -  על מה, לעזאזל, אתה מדבר?

"אם מישהו כמוני היה פונה אליך ואומר שהוא מעונין בך, מה הייתה תגובתך?"  -  אני רוצה לשכב איתך עכשיו!

תן לי לחשוב על זה   -  לא

זו לא השאלה  -  זו בדיוק השאלה שאני לא מסוגל לענות עליה בלי להראות גזעני/אדיוט/בור

אין קשר    -  יש קשר הדוק ומביך

אם ירצה השם  -  אין לי כוונה לעשות כלום, תתחיל להתפלל

...אבל...        -  אני יודע שרצית לשמוע את החלק הראשון של המשפט, השני הוא מה שאני באמת מתכוון.

תהיו בקשר   -  ביי

זוהי עלילת דם  -  כבר גובש במשטרה חומר החקירה הראשוני נגדי

עברתי המבדקים וחתמתי ויתור   -  הודחתי

עד שהמוות יפריד בינינו   - או עד פסח (מה שיבוא קודם)

עד טיפת דמי האחרונה    -   הראשונה
 

ארוחה בְּטֹוטוֹ

הדם התקשה על הגב החשוף
כמו מנה אחרונה עתירת שוקולד נוזלי
שהוזתה ביד רחבה
בידי שף מתלמד תזזיתי
בְּיַרכְּתֵי מוזיאון מעונב וחנוט.





בצילום - אבן חול מואבית.
 

רעב כמו

כָּתוֹב כתבתי ספור.
ובספור היה איש רעב.
רציתי למצוא דימוי לרעב. רעב כמו...
בהתחלה צץ המתבקש מאליו: כלב או זאב.
זאב רעב - גם חרוזים.
אחר כך התחכמתי,  חיה וגם שייכוּת למישהו שלא ממש מאכיל
אז כתבתי: רעב כמו חתול של אלמנה.
מה שהיה ברור לגמרי עבורי, לא היה נהיר לאחד מלבדי.
הכל אמרו לי שהדימוי שלי לא טוב
ולא משקף כלום, אלא אם אני חי על אי מלא אלמנות וחתולים
וגם כמובן שהאלמנות רעבות גם הן.
ניסיתי את הפן האישי.
חזרתי ללבנון. שם פעם ביליתי ארבע יממות ללא מזון.
ריקנות הציפה אותי ונתקפתי בחשק עז לאכול לחם שחור בחמאה וחביתה מחמש ביצים.
דימוי מוצלח לא עלה בידי לדוג מהחוויה.
נזכרתי באמי ובאושוויץ
חשבתי על קליפות של סלק ומסעות מוות בשלג.
בצר לי הלכתי ליחיד שיודע לתת פתרונים לבעיות
כבדות משקל כמו רעב - שייקספיר.
הוא ענה לי מייד -
רעב כמו הים.


 

מלים מעצבנות

רשימה חלקית מאוד של מלים מעצבנות   (ותרגומן):

באיזה יום אתם מגיעים?  (צ"ל באים)

יש לי הערה והארה  (והאומר מצפה למחיאות כפיים מיידיות, גמול על ההברקה העבשה עוד הרבה לפני שהוא משתף בתפלות שלו את שאר הנוכחים)

אי שימוש במלה "כביכול" (ובמקומו שימוש מרובה ומתועב בציון ידני של מרכאות כפולות בשתי הידיים)

ושיהיה לך יום טוב/קסום (עבדת פעם בדיינר אמריקאי?)

אי שימוש בשורש ג.מ.ר בגלל שהוא גס.  (שטויות מתחסדות)

מה זה שייך?     (בכל פעם שרוצים לא לענות על שאלה לא נוחה)

לא ירד לי האסימון  (לאמור: הפסקתי לחשוב, זו פעולה קשה ומסובכת. אני חוטא לעיתים ב: המעלית שלי לא הגיעה לקומה העליונה)

אני אהיה חכם יותר מחר  (ממש לא, יש סיכוי שתדע מעט יותר)

ידעתי!!!  (אם הזכרון שלך כזה גרוע, עדיף שתשתוק)

אם ירצה השם     (אין לי כוונה לעשות כלום בנדון, נא פנה לאלוהים שלך, התשובה אולי שם)

אני אעשה X במידה ש Y  (אין כאן שום מידה, לרוב. הדובר מנסה להמנע משימוש במלה אם, שנראית לו כמלה מאיימת ופרובוקטיבית, העלולה לייצר התנגדויות אצל בני שיחו)

אני מדבר אליך ממקום של  (מתנשא גם אם אומר "מקום של חמלה")

העצמה  (מלה מיותרת שנשים גנבו וניכסו לגמרי)

מתכתב  (נו, באמת, אין פה כל קורספונדנציה)

צהריים טובים    (אין ברכה כזו שמתיחסת לשעה 12:00 בלבד בשום שפה)

יום טוב  (יום טוב זה סוג של חג, יש שישה כאלה בשנה. לא צריך לעשות זילות שלהם לימי חול רגילים)



ועל מלים מערפלות בפעם אחרת.






 

בלוג

באישהו שלב התפכחתי.
ההכרה לה אזכה, תהיה אולי בחוג מצומצם ביותר של אנשים.
חלקם אפילו קורא אותי מהסיבות הלא נכונות.
אני יכול למחוא כפיים בלב היער עד שהפרות יחזרו מהמרעה,
אף אחד כמעט לא שומע, מקשיב.
אני לא בן של זמר, לא בקרבת דם עם פוליטיקאי, ולא עשיתי קורס של כתיבה יוצרת וזכיתי בחסות של סופר מנחה דוחף.
כן, לצערי ספרים התפרסמו מהסיבות שמניתי וגם בשל פחות מזה.
הספירלה מתלהטת ואני חוכך בדעתי.
אחר כך מגהר על כפות ידי ונושף הבל חם עליהן.
גם לצמחים שאני מגדל אין שוק.
אולי זה אני.
בחרתי מבלי משים באלמוניות.
משהו בתוכי, לא מודע, חפץ באנונימיות.
צריך לנדוד לשלב הסופי - השלמה.

קניון ורדית

מתחת לענן המלחמה המתלקחת

משתלשל כסהרון

 בקצה חוט דק

הקשור למגן-דוִד

מפח חלוד
 

דמעות

לב כבד

כמו עננים מחושרים

רק מים ניגרים

יביאו הקלה

איך לחשב את הטל בתוך כמות המשקעים בהרצליה?

אש לבנה
פרצה ממצולות

מלועות הברבורים
ניגרו
קרחונים מנוצים

ונדלקתי

ברבור

ברבור מתנפח
חוצה גב
נדחף על ריח מים באושים
בין כנפיו צָנוּף תַּרמִילִי
משעול אדוות מים עד סולם
המעלני שוב לישימון

עגורים

עגורים במבנה ראש חיצי
מחליפים מקומות
מתקוטטים ומפטפטים
עפים רכיל
עת נדוד.
 

רעש, ריח רכבת ואגרסיה (כדי שתהיה ריש בכל המלים)

במושב שלפני הדיון בנושא "חצילים בעונתם" התלהט.
האדם מולי הצמיד את הסלולאר לאוזנו.
פרקי ידיו הלבינו בשעה שהתווכח עם ישות עלומה בצד האחר של השיחה:
הראוי או לא להביא הביתה ארבעה חצילים.
כל יושבי הקרון השתתפו בעל כורחם בשמיעה פסיבית.
לימיני ישבה צעירה, מצובעת לקרב ולציד בו זמנית, ריסים ההופכים עפעוף לפעולה שיש לתכננה זמן מראש,
כתמי סומק מגושמים על טיח בסיסי שלא כיסה את החטטים והמכתשים, ליפסטיק ארגמני תחום בשחור (!),
וגרוע מכל: בושם לא זול בכלל שהוזה ביד רחבה והשתלט על כל הקרון.
אילולא היה זה יום א' הייתי מנסה למצוא מושב בקרון אחר.

בחדרה הפסקתי לקרוא.
עומס יתר.
חשבתי שאני כבר לא צעיר, אם מתקפה כזו כל כך יעילה בשיתוק המערכות שלי.
התחלתי לפהק בעל כורחי.
גם לו הייתי תוחב אטמי אוזניים ומקטין את הסבל, היה עדיין די רעש לבן.
שלא להזכיר את הריח, נעים ככל שיהיה, מדכא ומוחק כל אופציה אחרת, נדחק
ומצטופף באזור הסינוסים, משדר תזכורות לקיומו בפעימות קרדומיות במרכז הפנים שלי.
במקום החצילים  הוא עכשיו במשהו צעקני ודחוף באותה מידה.


אלימות סביבתית.
עומס יתר.
אני מכבה את עצמי ועוצם עיניים.

נתניה.
עוד עשרים דקות.

hai

האי

רציתי הפעם לכתוב על "האי"
זו המילה היפנית ל"כן"
מכיוון שביפן עושים כל מאמץ אפשרי שלא להשיב בשלילה על שאלות, המלה הזו מופיעה הרבה.
דוד זכאי סיפר לי שכדי לשמוע את מלת השלילה הוא שאל בחנות בגדים אם יש להם דגים למכירה.
הזבן החוויר והתלעלע ולבסוף פלט: מצטער, חסר היום....
אבל מכיוון שהיפנים מתוחכמים למדי, הם מצליחים באמצעות ה"האי" להעביר מסרים של: כן, לא ואולי
במלה אחת קטנה.
מי שמבין את הפינֶסִים של התרבות, לא יטעה במשמעות ה"האי".
אני תודרכתי שהמשמעות האמיתית של המלה היא: שמעתי מה אמרת לי.


בצילום: הסיבה שעיזים וכבשים צריכות לחיות באזורים קטנים, מבודדים ונעדרי צמחיה שאני אוהב.

האיש ההוא

האיש הזה מחייך כי הוא רואה את הצלם.
ללכת משדה בוקר אל אורון עם מזוודה אדומה אינו עניין של מה בכך.
ניתנת האמת להאמר שגם לו הייתה המזוודה כחולה, לאו מילתא זוטרתא.
אמנם עוטה הוא מעיל.
והלוגו על המעיל הוא של כף רגל זאבית.
אין הדבר מרמז, כפי שניתן לשער, על אופיו או נחישותו של דנן.
אולי הוצנח עם מטלטליו בעזרתו של כח עליון עלום, וחלף בדרכו על פני הזקופים והתלולים.
אולי מציאותו בלב הישימון היא היא ההוכחה לאותו כוח עליון שמימי, המשמש כחבר דמיוני
לכֹּה הרבה בריות. בריות המשתמשות בחלקי לבוש המבדלים אותם מרעיהם, שביסים, גדילים וציציות ומין
כיסוי ראש סגלגל המותאם לצורת הגולגלת או מחובר לשערה בפריפה כלשהי.
מי שעיניו בראשו רואה כי הליכה אינה זרה לאלמוני. מנעליו יעידו על כך.
ויחד עם זאת תלישותו אפשרית גם כמעמד מבוים, כחלק ממשחק מורכב
שסופו אלים, אך המצולם עדיין אינו חש בפעמי הקץ, טיפות הריר של שטף הצעקות טרם ניתזו על פניו.
תמהני.


(לזכר היום הראשון של החודש הששי  בשנת 2013)

עקה

אנחנו לפעמים בלחץ, בעיה, חרדה, מועקה.
הצמחים שלנו לפעמים בעָקָה.
האינסטיקט אומר לנו לעשות משהו, לטפל, להשקות
לומר לעצמנו שעשינו כל מה שניתן על מנת לפתור הבעיה.
המציאות כתמיד מסובכת מעט יותר.
ברוב הפעמים יש רק להתרווח ולנשום עמוקות.
לדאוג, לא לעשות מאומה.
הצמח לא יכול להסתדר עם העקה והפתרון שכפינו עליו גם יחד.
צריך לחכות שמשהו ישתנה, מזג האויר למשל.
אם העקה נוצרה בגלל חום (ביולי אוגוסט למשל)
אני מספק מעט טל תוצרת בית
בכמויות מזעריות
ורק כשהטמפרטורות נינוחות יותר
מתחיל להאכיל ולהשקות.

ההומאופטים נותנים תרופה חלשה לחולה הקריטי
וחזקה לחולה החזק יותר.
אותו עקרון.

קפה

זה משקה אמביוולנטי מאוד עבורי.
כשעדיין לא שתיתי, תמיד דמיינתי משקה עמוק, סמיך, מתוק (הייתי צעיר) ומספק.
בקורסים בתחילת הצבא נאלצתי לשתות קפה מדוודים.
לא היה הבדל בינו לבין תה תפל.
אחר כך לגמתי את הספלונים, הפנג'אנים.
הם היו חזקים, ללא ספק, אבל חמוצים מדי, מרים מדי, מתוקים מדי - כל פעם אחד מהנ"ל.
לקפה הנמס  יש טעם מודגש של דגנים. הוא אחיד ביכולת שלו לשעמם.
אנשים ששותים אותו לא רוצים אף פעם להיות מופתעים.
הם אותם החברה שאוכלים במקדונלדס (או ארומה) ומאושרים לא מהאוכל אלא מהשגרה
הצפויה שלא מפילה או מאכזבת אך גם לא גורמת להנאה.
אחר כך שתיתי בחו"ל קפה שונה.
נפלא באיטליה, מצוין לפעמים באוסטריה או בצרפת, מזעזע בארצות הברית.
בגלל הברברת הכרוכה בקפה נרתעתי מהכנתו.
אני גם לא שש לדון ולדוש באיכות ועפיצות היין.
לקות גופנית מסוימת הגבילה אותי לשתי כוסות קפה עד לפני שנה וחצי.
היום אני יכול לצרוך 50% יותר, וחבל לי לבזבז את האפשרות הנדירה הזו על פחות מטוב מאוד.

אני מכין בעצמי (קולה, טוחן וכו') קפה שעונה על פנטזית הילדות שלי, אך
עם בשלות, שגילי המופלג דחף אותי אליה.
מי שישתה ספל קפה בביתי - יבין.
ככה זה צריך להיות. כל השאר אפשר לצרוך לשם קבלת קפאין ותו לא.

איזה נושא טעון רגשית...
עוד בטרם פרסמתי אני מוצף בתגובות משבעת קוראי.

(אגב, 31 ספלוני אספרסו ברצף מספקים כמות קפאין שהגוף לא יכול להתמודד עימה)
ודי לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא.
 

בושה

מסתבר לי פתאום שיש לי גנים יפניים.
תמיד חשבתי שאני רחוק מחישובי כבוד.
אני מוחל על כבודי המון פעמים ביום.
קשה להיות מה שאני ולהתעסק עם אנשים בלי מחילה אינסופית.
יתרה מזו, כשאתה נאלץ לכבד את הכל תוך ויתור, הנמכה ובטול עצמך רוב היום
אתה מגלה עד כמה זה לא ממש עקרוני (למרות שהם צדיקים, בינוניים ורשעים = צִבּוּר).
ברם גיסתו של הכבוד היא הבושה.
קשה לחיות חיים מלאים בלי לטעות.
מכיוון שאני לא מצדד ב"אם ירצה השם" וב"אם לא עובדים לא טועים"
וב"טעות לעולם חוזר" וב"לטעות זה אנושי"
אזי אני מתבייש בטעויות שלי ומיצר עליהן.
לפעמים במשך שנים.
טעויות מסוימות אפשר לתקן.
עם האחרות אני נאלץ לחיות, למורת רוחי.
אין עליהן כפרה ואין חוק התישנות ואין אפילו "הייתי צעיר וטיפש".
הן מנמיכות את קומתי, מוציאות המון אוויר מהאגו שלי ומחברות אותי למין האנושי
כי בלעדיהן הייתי יכול להיות קצת יותר מושלם

אבל עימן אני שלם.

לונגן

נתקלתי בבלוג של מישהי מעברי
התלקחו זכרונות
חלקם מילא אותי באימה, בושה וכעס
וחלק אחר ברוך וחמלה
נאלצתי להיפגש שוב עם עצמי במראה
ולפתע היו לי תלתלים
ההורמונים שצפו
ולבנון לא הייתה עדיין טראומה
החרותה בבשרי ובנשמתי

כל התאים בגופי כבר התחלפו מאז
ואינני חולק עם האיש ההוא דבר
פרט לזכרונות

ובכל זאת הוא אני
והיא היא

וההווה המקשר אלקטרונית בינינו
פריך ונפיץ
כאותו הווה שחשבתי שאיננו


בצילום: לונגן. (פרי קרוב לפרי אחר המככב בליפתנים במסעדות סיניות - ליצ'י)

 

אנה אפנה

כשאתה מתלבט בין אפשרויות שונות
חלקן סותרות
כשאתה רוצה לעצור את העולם ולרדת
כשצרות מזמזמות כמו צרעות
שמישהו דחף מקל לקינן
והן עטות על האזור בגופך שאתה
משתמש בו לראיה, שמיעה, הרחה
ולעתים רחוקות גם מחשבה

חפש שביל מסומן היטב
ולך בעקבות השילוט.
מישהו ינחה אותך מההתחלה
ועד לבירה בכוס מזיעה אגלים אגלים
אחרי אחרון השלטים.

זה עושה שקט
ושמחה
והשאר
יורד בכביסה.
 

לשכוח ולסלוח

אז קבוצת המטיילים שלנו התפרקה.
הסימנים המקדימים ארכו שנתיים שלוש.
כשהקרשצ'נדו התעצם
ידע כל מי שעיניו בראשו
שכבר לא מדובר באם ובאיך, אלא רק במתי.
ובכל זאת הופתעתי מעוצמת האיך
ובאדוות הרוש שהוזרקו
ללועו של כל מי שההין לסבור
שהמצב אינו טרמינלי.

ועכשיו נותר
לסלוח ולשכוח
לצרוח ולשמוח
לגנוח ולמרוח
ולצמוח לצמוח לצמוח
 

קונופיטום אובקורדלום תת מין אובקורדלום

בשבוע האחרון נתקלתי בשלושה מקרים שונים בהם אנשים (חלקם כבר החזירו ציוד) אמרו
שאם הייתה ניתנת להם בחירה, הם לא היו מוותרים על המחלה שלהם.
אני לא מדבר על שפעת קלה.
המחלות שינו את חיי המצוטטים וקרבו אותם בצורה מוחשית ביותר לקצה הקשת בענן.
ברם, המחלה גם נשאה בחובה הזדמנויות חדשות.
הפסטלים הפכו לצבעים זוהרים.
התא המשפחתי התלכד.
נוצרו חוויות נפלאות שאחרים, בריאים, לא מדמיינים את עוצמתן.
כל בוקר נגהּ באור יקרות.
כל נשיקה הפכה לאינטימיוּת מרטיטה.

והמחיר? כשחשים את היתרונות, הפך לסבל הכרחי.
משהו שחייבים להקריב כדי לקבל את השאר.




שם הצמח מופיע בכותרת. הוא גדל בחיפסברג - הר הרעל.

רגליים. יש לי פטיש לרגליים.

כמו אקואריום מלא בדגיגים שכל תכליתם היא
להסיר את פתיתי העור המת
תוך דגדוג מענג.

הוצאתי את היד ממיכל הנירוסטה,
המקבילה האפריקאית לפינוק הקוסמטי,
מרבה רגליים אחד סירב להפרד מידי
ואמר להתראות לאלפי חבריו.

למעלה ולמטה

איש רודף אחרי בשורה
משתרע בשדה חרציות כחולות
עין מרכזן המופז
מביט בגלגל החרסה
ויוקד בתשובה
שטיחי עלי כותרת.

בית מול הים

אחרי הגשם
הבית התכופף
נטה והשתחווה
קד לעננים.
 ולמפרץ
שעדיין זוכר
כיצד בותרו שם
שלושים ושבעה לוויתנים
ביום אחד.

פליאוספילוס

פלאוספילוס ביוונית זה "הרבה נקודות"
מדרום לקלהרי יש מדבר ענק ששמו לא אומר לרוב האנשים בישראל מאומה.
זה הקארו.
Karoo
אין שם תיירות משום מה אלא בעיקר חוות ענקיות שבעליהן מתפרנסים בעיקר ממרעה.
שם אפשר למצוא פליאוספילוס.

Lithops

אבני חן מעולם לא דיברו אלי.
אני לא מאמין בסגולותיהם של הקריסטלים.
אבן זה אבן.
סגולותיה הן משקלה, ההרכב המינרלי שלה, צורתה ולאיזה מרחק אני אשליך אותה כשתחדל לשאת חן בעיניי.
אבן לא תביא שלום בית, הצלחה בעסקים ושלום עולמי.
היא תביא אולי פרנסה למי שמוכר אותה ומשייך לה תכונות דמיוניות.
גם יהלומים הם בשבילי אבנים מבריקות ותו לא.
מיועד לעורבנים.
גם כסף וזהב הן מתכות עבורי.
כמו נחושת ואלומיניום.
תכשיט ארד שונה רק בצבעו ובמשקלו מכזה העשוי מכסף.

אבל צמחים הם שכיות החמדה של הטבע
אלה שיופים אינו נצחי אלא תלוי בזמן ומקום.
כדי שהטבע ייצר גוש צמחים כמו בצילום צריך לחכות
לפחות 15 עד 20 שנים.
והגוש הזה שיכול גם למות בכל רגע
יפה בארעיותו יותר מכל תכשיט נצחי.


גודל הגוש, אגב, פחות מאגרוף.

קרציות

יצאנו לטרק חדש.
השמורה של החוף המערבי קיבלה את פנינו בקושי.
הכניסה לשמורה מוגבלת בשעות.
זה נודע לנו מאוחר אך נכנסנו בעור שינינו.
השומרת בכניסה אמרה גם שלא תגבה תשלום על יום הכניסה.
היא הסתכלה עמוק לתוך עיניי ושאלה אם אבוא לשלם למחרת בשבע בבוקר.
הבטתי עמוקות בחזרה וגייסתי ארשת בלתי תחמנית בעליל.
היא השתכנעה (ואנחנו אמנם שילמנו למחרת. היא זכרה אותנו וחייכה)

המסלול הראשון שרובו סומן היטב היה קשה במידה בינונית.
הקושי נבע מחלקי המסלול שעברו בתוך דיונה אימתנית
אבל יותר מכך מהעובדה שמזג האויר הביא לבקיעה של קרציות.
רבות מאוד מהן ארבו לנו בדרכנו.
הפשלנו גרביים מעל שרוולי המכנסיים ועשינו עצירות כל עשר דקות
בהן אני הצטרכתי להסיר כמויות מצטברות גדולות של נימפות קרציות
ממכנסינו ומעוד חלקי לבוש.

ראינו גם אנטילופה, פרחים וכמה צבים.

 

מסע לקיתרה - אחרית דבר משוכתבת על פי הארועים שאחרי הטרגדיה

האבק שקע

וכיסה שלוליות הארגמן המשחיר

כל אחד רבץ באשמניו

 

ומישש בעלטה את גלדיו





והשאר לא יכתב ולא יסופר. והמבין הבין. ומי שלא הבין חשב שזו בסך הכל כף עדשים. האחד הסתפק ברמז. משנהו הסתפק באגרוף. קיפלנו את הסולמות ושלחנו אותם לאפסנה ארוכה. אי אפשר להכריח אנשים לרדת מהעצים. או שאולי הם היו שם תמיד ואנחנו חשבנו שהם איתנו. מה שמגוחך הוא שהעצים היו כל כך נמוכים. ממש שיחים. בתה וגריגה. בכל זאת הם נאחזו בענפים הדקים כאילו בהם טמונים ישועה ומחסה. ומשיחים אלה השמיעו צעקות, אחר כך איומים, זרו אימה וטירפדו כל אפשרות שבה אלימות לא שלטת.
ואני אמור להיות נאור. לראות את המצוקה שממנה צמחו העשבים השוטים, את הרקע המשפחתי האפל, האלימות בחסות היד הכביכול מגוננת, חדר המדרגות שלעולם אי אפשר יהיה לראות אותו חשוך, השחזור האינסופי של הטעויות והחרדות.
(לא יודע כלום, אלה השערות בלבד על סמך תחושות בטן).

זהו, הקאתי את הגוש הזה.

עכשיו אני יכול לצאת ולטייל בחוץ




בצילום הדס ואילי יושבות מתחת לסלע בטיול משותף ב
Beaverlac reserve
בדרום הרי
Cederberg

.

מסע לקיתרה - סוף האלגיה (משוכתב על פי הארועים מאז התחוללות הטרגדיה)

כמו יוליסס

כמו אודיסאוס

כמו אנגלופולוס

 

חזרנו שונים

משיצאנו

 

מלקטים שברים ורסיסים

מבררים

אם יתקון עוד

 

קולות הופכים להדים

ולדממה

 

מהרהרים

אם כריבדיס וסקילה ידרשו קורבנות חדשים על מזבח החברוּת

או

יניחו לנו לישון

ואחר כך, להאסף.

פלרגוניום נחבא אל כליו

מסע לקיתרה 8

אבק השיש

הלבין את המים

 

נאבקנו על כל נשימה

ונשפנו בעל כורחנו

ביודענו

כי הראש אמור להיות

מעל הלובן

בזמן  שנוזל ואוויר

נאבקים זה בזה

על מקום

בְּרֵיאוֹתינו

 

נסחפים אל הגדה

רוחפים מהצינה

ומִתְפַּקְּדִים בליאות

 

כבר חדלנו מלהתאבל

על מי שהותרנו מאחור

 

מי מאתנו שיִוָּתר

יזכור

 

מסע לקיתרה 7

בערוץ החרב

זרם הערפל החמים והתפשט

מילא כל חווך

בשפת המעוק

 

לבותיהם של אלה שנותרו

רחבו בתחושת רווחה

עטוייה באור ירח

 

עמוק בפנים קיננה הידיעה

שהזמן הקפוא שאול

 

צפור צרחה

ובצוויחתה בישרה

את הרעם המתגלגל

שברקו יפלח

את חללינו

 

(שוכתב קלות בעקבות התנצלות "לא אוטנטית")

 בצילומים: נמזיות

 

 

 

מסע לקיתרה 6

המבואה החשוכה התמשכה

אל בוהק לבן

שאגות חיות הטרף

והֶמיָת הֶהמון צמא הדם

הפכו לבליל מחריש

כל תחושה

 

המציאות נחתה עלינו כשחנית פילחה

את משקפיו של המורה לאזרחות.

גופו צנח ולא פרכס

ליד ראשה של

מלכת הכיתה.

 

לצאת מהזירה חי

רקותינו הלמו

לריק

 

להיות לודר

מי יכול להסכין

ללהב החִלָּף

 

 

מסע לקיתרה 5

מחר תזרח השמש

אנשים ילכו לעבוד

תינוקות ידָּחַקוּ אל שדי אימהותיהם

יינקו ויגרגרו בנחת

זעטוטים יבעטו בכדור

וידירו שנת צהריים.

בדירות חשוכות

מאחורי וילאות כבדים

תחכה מישהי לנקישה בדלת

תבקש אהבה ענוגה

ותתפלל לעזה, גועשת וקשה

עוד צהרון. מענין למה...

מסע לקיתרה 4

משננים את שמות אהובינו

נפרדים מהיקר לנו

כסף, זהב ואבני חן

לא יועילו לנו

במקום אליו עתידים אנו לבוא

 

דם וזיעת קודמינו

הופך את המדרגות לחלקלקות

וריח חומצי של בעתה

דבק בשערנו

 

נדחקים זה בזה

מגע בשרנו

אף לא קורטוב נחמה

 

נמסך בבדידותנו

 

מסע לקיתרה 3

צללים ריצדו על אבני המייל

 

אחרוני הטור באו מצחקקים, מנגבים מעורם במבוכה את טיפות הדם

חצי מאמינים עדיין לפרגולי הנוגשים המדרבנים

 

מרגישים מעט אשמה  בשל הכאב

 

וכעס עמום

 

טרם ידענו שרובם לא יהיו בקרבנו

בערוב היום

 

עכביש שעיר חצה את המשעול

נהמה גרונית כבדה ומתגלגלת

עברה בסבך

והקפיאה את דמנו

 

הצטופפנו

ולשווא

 

 

 

 

 

 

מסע לקיתרה 2

חיוכה שחור השיניים של הידעונית ליווה אותנו במתלול המושלג

אחד מכלבי המזחלות מעד, נפל לפיר מוקרח ויבבתו הסגירה את יאושו

המוליכים חילצו אותו

בשרו ישמש אותנו בהמשך המסע

 

בין נביעות הלבה

בצבצו כמה צלפים אדומים

קוציהם המאונקלים קרעו בסובכי שוקינו

וזיריהם הארסיים יצאו לקראתנו ושבו כלשונות אפעה

עוד צהרון.

 

מסע לקיתרה 1

בדרך למסע עצרנו אצל בעלת האוב.

היא בחשה בעצלתיים בתרווד וגלגלה עיניה.

"סהדי במרומים, בכל טיול טפשי אתם באים אלי? מארה על ראשיכם!"

חשרת עבים הקדירה את השמיים.

עז מרקדת קרטעה ליד הקרבנות המדממים.

על הנחל צף איבר מינו של אוראנוס

וקרונוס עמד על הגשר ושתה כוס יין מר.

האיבר הכרות צף לעבר קיתרה

וקצף הגלים לא הוליד אף לא אפרודיטה אחת.

שוב ושוב

צהרון.
התחלתי לפתוח את הצמצם כי נמאס לי מפוקוס שמראה רק חלק מהפרח.
עדי העירה לי שכשאומרים את שם הפרח הוא צריך להשמע כמו "צוהורון".
נשמע נכון.
הצהרונים הראשונים החלו לבצבץ השבוע מהארגזים בהם הם שתולים.
בקרוב פריחות ישראליות ולא דרום אפריקאיות.
הפעם אני אעשה זאת כמו שצריך - חצובה, צמצם פתוח, רקע המבליט את יפי הפרח, שקט נפשי.
אולי גם שלט רחוק לצילום עצמו.
נראה...

הצעה לזמן מוגבל

נוסעים ליגור
מנסים לא להתבלבל בהסדרי התנועה החדשים
חונים בבלגן (בא לגן)
נצמדים לדופן המערבי של הקיבוץ ומחפשים את הסימן הראשון של שביל ישראל
(כמאה מטר אחר כך יש סימן נוסף של שביל ישראל - אל תגיעו אליו)
עולים על השביל הירוק ימינה לכיוון נשר

עליה מתונה.
בדרך עכשיו פריחות מדהימות של בן חצב יקינתוני
מעל נשר עוזבים את הירוק ופונים שמאלה בשביל השחור
עוד פריחות רבות ויפות בדרך
ממש לפני שביל הכרמל השביל השחור נפגש עם שביל ישראל
הפונה ימינה לפסגה או שמאלה חזרה ליגור.
פונים שמאלה בחזרה ליגור
מתעלמים מהטישיואים המזהמים את הכרמל
חוזרים למגרש החניה
לוקח שלוש שעות כולל שתי מנוחות של רבע שעה.

יפן 4

חיקוי ועיוות

היפנים מומחים גדולים לחיקוי הטבע.
יחד עם זאת, החיקוי תמיד מנסה להיות טוב מהמקור.
גני זן המשקפים הלך רוח. אבנים המייצגות מקומות, תבליט ותכסית (ולפעמים מסודרות כמנדלה).
מבני רחובות כהעתק תעלות מים (לפעמים מחוסר ברירה אחרת).
עצים בגנים שענפיהם מעוותים שוב ושוב ע" להיות מעניינים יותר.
והזוועה הגודלה מכל - הבונסאי.
עצים מיניאטורים, שכדי להיות דומים למקור אך בזעיר אנפין, שמתעללים בהם
בצורה שיטתית לאורך שנים רבות.
מקצצים בשורשיהם הרובצים בתוך עציץ קטן מדי, גוזמים את ניצני הגדילה שלהם,
קושרים אותם בחוזקה בחוטי נחושת, כולאים ומרעיבים אותם.
והזוועה הזו נעשית בשם האסטטיקה, בדומה למה שעושים/עשו בסין לכפות
הרגליים של נשים.

יפן 3

ביפן 4 מערכות אלף בית שונות.
אחרי לימוד השלוש הבסיסיות לומדים התלמידים היפנים את הקאנג'י.
באלף בית הסימוניות הזה כחמישים אלף סימנים שונים שמקור רובם מסין.
בשימוש יומיומי כאלפיים שלושת אלפים וזה גם מה שלומדים בבית הספר עד כיתה טית.
בגלל שפע הסימנים ניתן לכתוב שמות (להבדיל מדברים לועזיים שהם כעשרה אחוזים מהמלים היפניות
ולהן יש אלף בית מיוחד [אחד מהארבעה]) במספר אופנים רב.
יש שמות שניתן לכתוב אותם בעשרות (!) אופנים שונים, אופנים המבטאים את הסימניות
החשובות שנותני השם מעוניינים להעניק למקבל השם.
למשל שאיפה שסימניית קאנג'י מסוימת תופיע בשם, סימנייה המציינת תכונה מסוימת או
אחת שהייתה אצל קרוב משפחה.

כשיפני או סיני מקבלים את כרטיס הביקור שלי הם מושיטים ואוחזים בו בשתי ידיים.
אחר כך הם קוראים בו בקפידה ונותנים לו כבוד.
זה לא סתם!
במקור וכאשר השם רשום בקאנג'י, הם בודקים באיזה אותיות כתוב השם.
עוד חידה נפתרה.

אני ממליץ להקדיש אותה תשומת לב לכרטיסי הביקור הניתנים לקורא גפנית זו.

יפן 2

היפנים אוהבים חידושים ושינויים.
מספר ההיפסטרים וחובבי הטכנולוגיה היפנים גדול וגדל.
במיוחד מצטיינת העיר אוסקה, הידועה בניב מקומי, בלבוש אופייני,
בכמות הבדרנים והסטנדאפיסטים ובחדשנות טכנולוגית ואהבת המצאות חדשות.

ב 1927 נפתח בטוקיו קו המטרו הראשון במזרח הרחוק.
הקו שעבר בגינזה הוביל נוסעים מצד אחד של השכונה לצד האחר.
כמעט חודשיים עמדו יפנים בתור שארך שעתיים וכמה דקות בממוצע
על מנת לנסוע 5 דקות בקו החדש.