פרק 88

 

אספתי את אמי מתחנת האוטובוס, לא רחוק מדירתה האקסקלוסיבית. היא נכנסה לאוטו והתיישבה. שקית ניילון שמתוכה צילצלו זכוכיות עבות בשר הונחה בין כפות רגליה על שטיח הגומי. לא הצטרכתי לנחש. שתי הצנצנות בשקית הניילון הן תנועת המלקחיים השגרתית של רות קידר. בצנצנת אחת חרוסת ממוצא עלום, מתוקה עד זרא אך עם נגיעה אישית, בתוספת אגוזי מלך קצוצים גס. הצנצנת האחרת באה מהקצה האחר של פקעיות הטעם – חזרת שלעולם אין לדעת מראש את תוקפנותה.

כל תג או תווית שהיו עשויים לזהות את הוריה הביולוגיים של החזרת נשטפו במים חמים וקורצפו עד חורמה. הצנצנת, שלא איוותה לעצמה מעמד של ממזרתא, קיבלה על עצמה בעל כורחה את האֵם החדשה. אֵם שתספר בפרוטרוט את הייסורים והסבל שלקחה על עצמה כדי להנפיק את הסגול הסגול הזה ותציין את כל המרכיבים כהוכחה לאמיתות התיאור.

רפרוף נשיקה על לחי והתחלנו לנסוע. היעד היה כרגיל, לשמחתי, ביתה של אחותי הקטנה, בשכונה חדשה שצמחה בַּחולות בפאתי נס ציונה.

אמי סקרה את לבושי ושאלה לשלומי. בעוד אני מהרהר בתשובות האפשריות לשאלה שעשויה להתברר כמכשילה, החלה אמי, לרווחתי, במונולוג שידעתי כי לא ייתם כל עוד המנוע מגרגר.

שקט נתפס אצלה ככישלון על רקע אישי. לכן שמעתי ללא מאבק על מעלליה בקופת חולים, על הרוקחת המרשעת שלא חפצה להאציל לידיה את הכימיקלים שכה נחוצים לשלמותה הגופנית, על הרופאים ובעלי השררה האחרים שהתגייסו כאיש אחד לעזרתה ועל המפלה המשפילה שנחלה אותה בת בלייעל מנוולת שרצתה להמית את רות קידר בטרם עת.

בבית אחותי חילקה מיד בהיכנסה ארבע מעטפות לארבעת נכדיה האהובים. בכל מעטפה רישרש שטר כסף מזומן. רציתי להיזכר במתנה שקיבלתי מידיה ליום הולדת או חג ולא הצלחתי. תמיד אותם שטרות מזומנים. לזכותה ייאמר כי מיינה את השטרות והקפידה להיפרד מהיפים והחלקים מביניהם.

חיבקתי את שרה שנהרה אלי. לחצתי את ידו של "אידך גיסא", בעלה, שהפתיע אותי בנשיקה על הלחי.

הילדים, שתי בנות ושני בנים, הגדול בן גילו של עידו והקטנה בת ארבע – שרה וצביקה הצליחו בדרך מסתורית להנפיקם בן ובת לסירוגין – עטו עלי ומשכו אותי לכל הכיוונים על מנת להראות לי מה חדש בחייהם וכמה גבהו מסימן העיפרון האחרון שציינתי על משקוף דלת השירותים עם שמותיהם ותאריך ליל הסדר האחרון.

קריאת ההגדה תמיד שימחה אותי. מי שכתב אותה היה צר עין ולא נתן למשה רבנו קרדיטים מספקים. כמו כן הוא היה בוודאי מתמטיקאי מתוסכל שכן חלקים גדולים בהגדה עוסקים במה שאני מכנה "הנהלת חשבונות". צביקה והילדים ידעו לשיר כמעט את כל עמודי המסכת. גם שרה ואני כבר נמצאנו מזמזמים את הניגונים השונים מהנוסח שהכרנו, נוסח בית הספר.

בדרך חזרה לתל אביב ישבה אמי לידי והביטה נכוחה במבט מזוגג, שבעה מאוכל וממשפחתיוּת שתספק אותה עד יום הולדתה.

 

*