רשומות
"טוב", הוא דיבר, ונראה שהוא נהנה מאור
הזרקורים, "המקום הזה מיועד לגידול פטריות כובע. גוף של פטרייה, כפי שאולי
אתה יודע, בנוי משני חלקים שונים מאוד זה מזה: בתוך הקרקע ישנם קורים עדינים
הקרויים תפטיר, ומעל לקרקע צומח בדרך כלל גוף הרבייה. לגוף הרבייה אין פירות או
זרעים אלא נבגים, ואני מתעניין בעיקר בהם, ליתר דיוק באכילים מביניהם. כדי לגדל
פטריות, התפטירים זקוקים למזון, אור, אוויר, מים וטמפרטורה, שכולם וכל אלה חייבים
להיות אידיאליים. ישנם גם עוד גורמים, שרובם לא ידוע לנו, וזאת הסיבה העיקרית לכך
שאף אחד לא מנסה לגדל בצורה מלאכותית את מרבית הפטריות. אני, לא משנה כרגע למה
ואיך, מצליח לגדל את רובן. לצערי, ההצלחה איננה על בסיס מתמשך. לפעמים לוקח שנים
עד שתפטיר מייצר גוף רבייה, ופעמים רבות תפטירים פשוט נעלמים". יוסף לב הצביע
מסביב. "אז אלה הן הפטריות שאני מנסה להביא לשוק, ולפעמים גם מצליח".
"השוק זה מסעדות יוקרה". ראלה תרמה
את חלקה.
בנוסף לשלט של האחלמית היו שם שלטים אחרים
שנשאו שמות אקזוטיים: פקועה מצויה, קמרונית רירית, נטופה ערֵבה, דיואית מצויצת,
מטרינית האגוזים וגושית נאכלת.
"ואיך אתה יודע שכולן טובות למאכל?"
שאלתי.
לא צפיתי ששאלה כה פשוטה תסב ליוסף לב כל כך
הרבה התלבטויות. הוא חכך בדעתו מספר פעמים בטרם השיב.
"זאת תמיד היתה בעיה, כי אין בנמצא שום
ריח, צבע או תכונה שעשויים לרמוז על כך שפטרייה מסוימת היא פטריית מאכל ולא פטרייה
רעילה. בשורה התחתונה אתה חייב להכיר וללמוד כל אחת לגופה, ורק אחרי הגדרה ממצה
אתה יכול להיות בטוח. אני נוהג לאכול מדגמית לפני כל שיווק כדי למנוע טעויות
מביכות".
הבטתי בו ולא ראיתי סימנים לכך שהתלוצץ.
"אני הולכת להכין את ארוחת הצהריים",
אמרה ראלה.
"אני הולך איתך". ההתקרבות האטית
בינינו גרמה לי לחרדה שמא תצא משדה הראייה שלי.
שקוע במחשבות על בתי כנסת ערכתי את השולחן
לארבעה סועדים. בדמיוני כנער בר מצווה קראתי בבית כנסת
את המפטיר וההפטרה, ועכשיו ציווה עלי הרב לקרוא את התפטיר. ניערתי מעצמי את
המחשבות האבסורדיות והצטרפתי לראלה. היא היתה שקועה בחימום פשטידת כרובית על
הכיריים. כלי קיבול נוספים שיצאו מהמקרר עמדו להשיל את תוכנם, ולהתמסר ולמסור אותו
לטיפולם של ללהבות
הגז מעל או
בתוך חלל התנור.
כרכתי את זרועותי סביב מותניה והקשבתי לה
מהמהמת את "שדמתי[ת1] ".
נשמתי את שערה ושתקתי את כל הדרך עד חרתיה[ת2] .
טפיפות רגליים צהובות נשמעו וסוס זורר בכניסה והכריז על קיומו. בחצר שמענו את עידו
ויוסף המשוחחים מתקרבים לבית.
"אפשר להציע לכם אפריטיף?" שאל יוסף
בהיכנסו.
"כן". ראלה לא ניסתה לשחרר את עצמה
מזרועותי. עכשיו היא לא התיימרה לשנות מצב צבירה של מזון איזשהו. עמדנו חבוקים
בשעה שיוסף הגיש לנו כוסות זכוכית מלאות למחצה בחומר הנפץ השקוף והביתי שלו שכבר
הכרתי. הוא הביט בנו לרגע ונפנה לעידו בחדר האחר.
"בוא, נבשל קצת קומפוסט", אמר לו,
והם נעלמו.
"הם מעקרים מצע גידול לפטריות בתוך מיקרו-וייב,
הורגים נבגים וחיות בלתי רצויות ומוודאים שהפטריות הנכונות יצוצו", הסבירה
ראלה.
"איך?" תמהתי.
"מכניסים זבל לשקיות ניילון, מרטיבים אותו
קצת, והוֹפּ – המיקרו הורג הכול".
גמענו לוגם קטן מכוסות הזכוכית. חייכנו
כשהסנוקרת הכתה בבטננו בו זמנית.
"ראלה, סליחה", אמרתי.
"שכחתי", אמרה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה