רשומות
"מלח הארץ סבא שלך", אמרתי לעידו
בדרך חזרה.
"למה אתה מתכוון?"
כשהסברתי לו, לא ניסה עידו להצטנע. ניכר עליו
שהתגאה במוצאו וביוקרה שייחסתי לו. לידי ובתא המטען היו הפעם שקיות וארגזים עמוסים
בכל טוב הארץ. ריח התות האורגני מילא את חלל האוטו.
"הכרת את סבתא שלך?" שאלתי.
"הוא לא היה יכול", אמרה ראלה.
"אמי מתה מחיידק אלים שתקף אותה. הרופאים הסבירו שזה חיידק מגעיל שחדר איכשהו
לגוף שלה בזמן שניקתה דגים, כנראה מקשקש. תוך ימים היא דעכה ומתה. אבי נקרא
מהשליחות באמריקה הלטינית חזרה ארצה. הייתי אז קצת יותר מבוגרת מעידו, בת ארבע
עשרה בערך. אבא התאבל והתכנס בתוך עצמו, והמשק התמוטט, למרות שניסיתי לעצור את זה,
כמה שילדה בגילי היתה מסוגלת. חלק מהשכנים עזרו לפעמים אבל לא זכו לשיתוף פעולה
מצדו. אבא קלט קצת מאוחר מה קרה. הוא מכר את מה שנשאר מהמשק חי והתחיל כריפוי
בעיסוק להתעניין בחקלאות אורגנית. האדמות, שממילא כבר לא היו מעובדות, נעזבו לטובת
ניקוי מדשנים וחומרי הדברה. אחר כך הוא קיבל אישורים והחל לשקם את עצמו על ידי
גידולים חדשים לגמרי, שלא הזכירו לו את אימא. דגים, אם וכאשר, אכלנו רק
במסעדות".
ראלה הביטה לרגע מהחלון החוצה ודיברה בשקט כמו
לעצמה.
"הכי כואב לי ששכחתי אותה כמעט לגמרי. יש
לי כמובן צילומים וזיכרונות, אבל כשאני מנסה לזכור את הפנים שלה ללא צילום מהאלבום
אני פשוט לא מצליחה".
היה שקט באוטו ונסענו מאוד לאט. המוני מכוניות
של מטיילים בגליל יצרו עומס תנועה כשהחליטו בעדריות מופגנת לחזור יחדיו הביתה
לכיוון מרכז הארץ.
"אני מכיר את סבתא קצת, רק מהסיפורים של אימא
וסבא", הפר עידו את הדממה. "יש סיפורים על איפה היא גדלה ואיך היא עבדה
בקונדיטוריה של ההורים שלה בתל אביב; איך חייל צעיר שישב ושתה קפה ראה את הבת של
הבעלים משחקת לבד קלאס על המדרכה והתאהב בה. החייל הוא סבא, אם לא שמת לב".
עידו שתק, הביט בי והיסס איך להמשיך. לבסוף עשה זאת מהנקודה בה הפסיק:
"...וכמה שהם רצו ילד או ילדה עד שאימא נולדה. יש המון סיפורים ישנים ששמעתי
המון פעמים ושאני מכיר, וסבא מספר לי אותם תמיד מחדש וגם סיפורים חדשים לפעמים כשאנחנו נפגשים. אני חושב
שגם אימא אוהבת לשמוע אותם ולתקן אותם לפי מה שהיא זוכרת. לפעמים נדמה לי שהכול הם
ממציאים, או שאלה בכלל זיכרונות של ילדים אחרים מהכיתה שלי. אני מפחד פתאום שכל מה
שאני זוכר קרה לילד אחר, כמו האישה מהסרט בלייד-ראנר..."
"מה שלום רעות?" ביצעתי תפנית כדי לעבור
לשטח מוכר. עידו שלח אלי מבט של ילד מפוכח.
"אתה צדקת, איגור. זה היה כל כך פשוט
שהרגשתי מטומטם שפחדתי. הלכתי אליה בהפסקה כשהיתה עם חברות שלה וביקשתי לדבר איתה
לבד. הלכנו הצידה וכולם הסתכלו עלינו. הם ניחשו מה אני אעשה וחיכו לראות מה היא
תגיד".
"כל החברות שלה ידעו שזה הולך לקרות וכבר נמאס
להן לחכות", התערבה ראלה. "רעות סיפרה לי שהיא התכוונה לבקש ממך אם אתה תמשיך
להסס".
"כן, שמעתי על זה", אמר עידו,
"ואני לא יודע אם להאמין. זה מביך אותי. אבל גם כיף לשמוע. כאילו שהייתי
באיזה סרט או אגדה. ולחשוב כמה פחדתי להציע לה".
שקט
השתרר באוטו.
"אם הרצל היה חי היום ומדבר עברית
מדוברת", אמרתי, " הוא היה אומר: במידה ותרצו - אין זו אגדה".
"יש לך תוכניות הערב?" שאלה ראלה.
"לא", עניתי.
"אז במסגרת יזמוּת נשית אני מזמינה את
שניכם לסרט היום בערב".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה