רשומות
עם שחר פשטו טכנאי המשטרה על ביתי והחלו להתקין
בו את צעצועיהם. חדר השינה נקבע כמפקדת שליטה ובקרה, בהנחה שזרים לא יבחרו לבקר בו.
כל החדרים האחרים צוידו במצלמות זעירות ומשדרי קול. שמחתי שתם כבר עידן הכבלים
המסורבלים, אותם היינו נאלצים להסתיר. נזכרתי במקרה שבו הבחינו חשודים בחוטי מצלמה
שטכנאי רשלן לא טרח להסתירם כראוי מפאת קוצר זמן. חקירה שלמה והכנות רבות ירדו
לטמיון. ה"קוף" שהצביע עליהם והלשין ברח מהארץ, ואת הטכנאי הרשלן קברו
בעודו בחיים בארכיון מאובק של מחלקת התנועה שטרם מוחשב.
על גבו של שולחן העבודה בחדר השינה היתמרו מקלטים,
מגברים, מכשירי הקלטה, שלושה צגים שחור לבן ברזולוציה מבישה וצרור אוזניות לצוות
שלם.
יום קודם לכן קבעתי פגישה עם אריה כץ. אמרתי
שברצוני לברר עוד מספר פרטים בקשר לנוגה.
הוא היה מוכן לענות בטלפון מיד, אבל ביטלתי את
דבריו בתואנה שאני רוצה להראות לו משהו.
בזמן ששוחחנו שאלתי אם יצליח להביא את שותפו,
כי ברצוני לשאול גם אותו משהו וכך ייחסך זמן לשניהם. קבענו שעת אחר צהריים מאוחרת
ואז הציע אריה כץ לקיים את הפגישה במשרדו. סירבתי ולפני שפצה את פיו להשיב אמרתי
כי אני מצפה לשניהם בביתי, מישהו דופק בדלת ואני חייב לסיים.
ראלה ורועי, שניהם בבגדים אזרחיים, הגיעו יחד
כשעתיים לפני המועד. ערכנו בדיקת תקינות לכל המערכות. רועי ביקש מראלה להסתובב בין
חדרי הבית ולהשמיע קולות ללא הפסקה. ישבתי עם רועי ליד הצגים ושמענו להנאתנו את
ראלה מזייפת את "עטור מצחך" בקול רם שעבר ללחישה בכל אחד מהחדרים. דגש
מיוחד ניתן למטבח, לסלון ולשירותים.
"באנו ברכב בעל לוחיות אזרחיות וחנינו שני
רחובות מפה", ציין רועי.
"אני מבין שאתם נוכחים נפקדים",
אמרתי.
רועי הינהן וראלה חייכה.
"חוקיות?" שאלתי.
"הפעם עובדים לפי הספר", צחק רועי. "טענתי
שאנחנו על סף פריצת דרך והשופט לנקין חתם בלי לשאול יותר מדי. אולי בגלל שמדובר
ברצח לא פתור ואולי יש לזה קשר רופף לעובדה שלפני חודשיים שלחתי ניידת לקחת אותו
הביתה אחרי שהרכב שלו טבע בשתיים לפנות בוקר בשלולית ענקית בחוף שמן, ואחר כך גם גררנו
את האוטו שלו למוסך באמצעות רכב משטרתי".
"מה הוא עשה בחוף שמן בשתיים בלילה?"
שאלה ראלה.
"אולי הוא רצה לבדוק את תנאי העבודה של
חלק מהנשים שעוברות אצלו לפעמים באולם בית המשפט", אמר רועי ללא שמץ אירוניה.
"אה", אמרה ראלה.
חצי שעה לפני מועד הפגישה, רועי וראלה נעלו את
דלת חדר השינה שלי, למורת רוחי, כדי למנוע כניסה אקראית של אורח המחפש את חדר
השירותים. הסתובבתי חסר מנוחה והכנתי תקרובת לאורחים. היסיתי את ראלה פעמיים אחרי שהחליטה
שחדר השינה שלי מתאים להשמעת כל שירי יוני רכטר ("אבל הם עוד לא באו!").
כץ וסולומון באו בזמן, עשרים דקות אחרי "עטור
מצחך" שני,
רע אף מהראשון. שניהם נראו עצבניים ומתוחים אבל לא עד כדי
חוסר נימוס. הם התיישבו זה מול זה בסלון וטרפו את הפירות היבשים והאגוזים
המפוצחים. שאלתי מה ישתו והתבשרתי ללא התייעצות כי קפה נמס יהלום את האירוע.
על השולחן ביניהם היה בקבוק הקוניאק של האחים
פראפין וכוסות ריקות.
התיישבתי על הספה. רציתי להסב את תשומת לבם
לבקבוק. שאלתי אם מישהו מעוניין להצטרף אלי לכוסית מדמו של נלסון. מבטם שזף את
הבקבוק אך נשאר אדיש. גם הסירוב המנומס לא רמז שמי מהם מזהה את הבקבוק או התווית
שעליו.
"למה דווקא דם של נלסון?" שאל
סולומון.
"כשהאדמירל נלסון מת על הספינה 'ויקטורי' אחרי
הניצחון בקרב טרפלגר", עניתי, "שימרו את הגופה שלו בחבית גרוג. אומרים
שבדרך חזרה, מלחי ה'ויקטורי' שתו מהחבית הזאת. מאז קיבל הגרוג בצי הבריטי את הכינוי
'דמו של נלסון' ".
"וזה גרוג?" שאל אריה כץ.
"זה קוניאק של האחים פראפין. הדבר הכי
קרוב לגרוג שאני מסוגל להשיג. אין לי מושג איך משיגים גרוג". איכשהו הצלחתי
להשחיל את האחים לשיחה, אך ללא תוצאות.
אריה סולומון נשען בנינוחות לאחור. הוא הפגין
סקרנות ידידותית וחיכה לבעיטת הפתיחה. כץ לעומתו לא הפסיק לאכול ולו לרגע. ידו נעה
רצוא ושוב מצלחות הכיבוד אל פיו. חידשתי את המלאי בפנכות האגוזים. אחר כך נתתי לכל
אחד מהם שני דפים מצולמים, שהיו התירוץ לפגישה. הדפים היו צילומים של ההזמנות
של נשותיהם שרשם ששת ברדוגו, אלה שראלה ואני ניסינו לתהות על קנקנן מול המחשב.
"מה זה?" שאל כץ.
"אלה ההזמנות האחרונות של נוגה ואביגיל
מששת ברדוגו, בעל המעדנייה שנהג לספק להן מצרכים".
"אז?" המשיך כץ. סולומון ישב בשקט
והקשיב.
"אז הוא נרצח כמה ימים אחרי שנוגה
מתה", המשכתי.
כץ משך בכתפיו כאילו העניין לא נוגע לו. הוא
הביט בי וחזר על עצמו. "אז?" שאלה חד הברתית.
"אז אולי אתם מזהים את המצרכים",
ניסיתי.
כץ התבונן בדף שבידיו. סולומון לא טרח. הוא
נפנה אלי ואמר, "עדיף שתשאל את אביגיל, היא הגורמה".
חיכיתי בסבלנות.
"אתה חושב שששת מת בגלל הניירות
האלה?" שאל סולומון.
"לא יודע", הודיתי, "אבל אני
חושב שהיה לו חשבון ארוך עם שניכם ושהוא האשים אתכם במוות של אימא שלו".
"אימא שלו? מה היא שייכת לפה? מי זאת?"
שאל כץ.
שקט השתרר בחדר.
הטלפון הנייד שלי החל לצלצל בחדר העבודה.
התזמון של רועי היה משובח.
"אמו היא פנינה למברגר, ששניכם אמורים
להכיר", אמרתי, "תסלחו לי, אני מחכה לשיחה הזאת הרבה זמן. אני כבר חוזר".
הלכתי לחדר העבודה וסגרתי מאחורי את הדלת.
הרמתי את הנייד ושאלתי בקול רם מהנדרש, "בית קידר, במה אני יכול לעזור?"
"תמשיך למלמל לעצמך. אני אגיד לך מתי
לחזור", השיב לי רועי.
"מה קורה?" דחקתי בו, הפעם בשקט.
"אתה כבר תראה בעצמך", סתם רועי את
הגולל על סקרנותי." טוב, אין להמתין עוד, תחזור ותשאל על פנינה ברדוגו".
חזרתי לסלון והתיישבתי. שני האריות ישבו
במרבציהם בהם היו קודם לכן.
סולומון הביט בי בשקט ודיבר כאילו לא יצאתי
וחזרתי: "בוודאי שאנחנו מכירים את פנינה. היא עבדה איתנו בקיבוץ. כשהמפעל
נסגר היא פוטרה. אולי אתה לא יודע, אבל בגלל שהערכנו אותה, לקחנו אותה לעבוד אצלנו
גם בכפירים. היא כבר היתה חולה ונעדרה הרבה. אני חושב שהפיצויים מכפירים איפשרו לה
לפני שהיא נפטרה להרחיב את המכולת ההיא של בעלה. היחסים שלנו איתה היו מצוינים, ואם
לא המחלה היא בטוח היתה עדיין עובדת בכפירים".
כץ שתק.
"ובקשר למצרכים, אני באמת חושב שאתה צריך
לפנות לאביגיל", הוסיף סולומון ללא צורך.
"מה היה שם משפחתה כשעבדה אתכם?" שאלתי.
"הכרנו אותה בשם פנינה למברגר", אמר
סולומון.
"ידעתם שהמעדנייה שנוגה ואביגיל קנו בה
שייכת לבעלה ולבן שלה?"
"לא", ענו שניהם יחד אחרי שתיקה
קצרה.
"אז איך ידעת מה היא עשתה עם כספי
הפיצויים?" הקשיתי על סולומון.
"פשוט לא ידעתי שמדובר באותה מכולת".
הוא יצא מזה.
ליוויתי אותם החוצה אל כלי הרכב שלהם. ביקשתי מאריה
סולומון שיבקש מאשתו ליצור עמי קשר, ונפרדנו.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה