רשומות
ישבתי בבית שלושה ימים וחיכיתי ליום שבת.
בלי ראלה ועידו גם המעט תיאבון שהיה לי נעלם. שישה
שבועות בהם הייתי חלק ממשפחה חדשה קשרו אותי פתאום לשניהם בעבותות בלתי נראים. בשנים
שמאז גירושי לא חסר לי מעולם תא משפחתי. אדרבה, עשיתי לא מעט על מנת שלא לתת לתא
שכזה להיווצר. הדפתי גישושים וכל ניסיון "לשכוח"
אצלי צַיַינִים
טריטוריאליים כמו כלי איפור וגרביים מאחור מצידן של נשים ונערות שאצה להן
הדרך ממיטתי לחיי. תמיד ייחסתי ניסיונות אלה לייאוש, לבדידות מצמיתה ולפחד. כמה
אנושית והגיונית התנהגות כזאת. זו הסיבה שבשלה גם אהבתי אותן. הן לא היססו להכריז
על נזקקותן והפכו אותה לקרדום. הן חפרו מנהרות תחת חומות בדידותי. הן הכריזו בריש גלי
על נר חולשתן, שאורו והחום שניפק די היה בהם להמס את הקרחון. חומותי קרסו תמיד
בפני מצור של מי לא חששה לוותר על הגנותיה שלה. חלק מהן פשוט נהגו בדרך היחידה
שהכירו, ומיעוטן אף הצליחו לראות את הפגיעוּת מעבר למסכה ולהצגת הכוח. בדיעבד,
כולן טעו לאחר
מכן באותו אופן. אפשר לרכוש עציץ צומח אבל לא ניתן לצוות עליו לפרוח.
הן פירשו את הדגל הלבן שהנפתי כתבוסה ללא תנאי, ולא כפי שהיה באמת – הזמנה לדו
קיום תוך כבוד הדדי.
ראלה ועידו לא ניסו לביית אותי מעבר להכרחי.
נכון, אני הוא שחיזר אחריה חודשים לשוואללא מענה[ת1] . ללא ספק הייתי אני האיש שחבר אליהם. מאידך, אני גם זה שהחזיר לצ'ימידן שלו
את כלי הגילוח ומברשת השיניים אחרי כל שימוש. זה שלא הותיר סימנים על דפנות הכיור
והאסלה. כל מספר ימים נסעתי להביא בגדים נקיים ולשים את המלוכלכים במכבסה. ראלה
שאלה אותי למה אני לא מותיר לה את מלאכת הכיבוס והגיהוץ או לפחות משתמש במכונה
אצלה. התחמקתי, והיא משכה בכתפיה. אינני יודע אם נפגעה. בכל מקרה ניצלתי לרעה את
סטטוס האורח תוך אי שימוש אמיתי בסטטוס המפחיד יותר של קרוב משפחה לעתיד. בשעות
היום, כשראלה לא היתה בבית, עסקתי למראית עין בסידורו ובארגון מצרכי מזון לארוחת
ערב משותפת לשלושתנו, אותה ניסינו למסד כטקס משפחתי.
רציתי להבין מדוע גורשתי, איפה טעיתי. בעיני
ראלה משהו נגרע כתוצאה משינוי התא המשפחתי של עידו ושלה אחרי שהצטרפתי. שיחזרתי
במשך שלושה ימים את ששת השבועות של המגורים המשותפים והתחלתי להבין מה שלא ניתן
היה לראות מבפנים.
ראלה צדקה. השתניתי, ולא ממש לטובה. הסירוב שלי
להודות בכישלון הניסיון לפצח את הרעלתה שלפרשת נוגה כץ הכניס
אותי למצב אליו לא הורגלתי. נמצאתי מבוסס ברחמים עצמיים, מתכנס בעצמי ומתעלם
מסביבותי, בוחר משימות שלא היה בהן אתגר רב ולא השקעה אמיתית. כלפי ראלה ועידו
נהגתי במוכניות, ותשומת הלב שלי היתה מלאכותית ומזויפת. אפילו לא סיפרתי לה על
חלום האפונים. שבועות שלא צחקתי, לא הבחנתי מה ראלה לבשה ולא זכרתי מאומה ממה
שאמרה. לא ידעתי כיצד עבר עידו את המבחנים אליהם התכוננו יחד.
שבועיים קודם שאל אותי עידו בזמן ארוחת הערב
איפה הסקסופון. אמרתי ששכחתי ועדיין לא הבאתי אותו. ראלה נשארה כשראשה רכון לצלחתה
אך היא הרימה את עיניה ושאלה את עידו אם הוא רוצה שאני אנגן או שאמשיך ללמד אותו.
עידו ענה בישירות, "שני הדברים, אבל בעיקר השני". אמרתי, "יופי, אז
אביא אותו ונמשיך מאיפה שהפסקנו", וכולנו הנהנּוּ. אבל לא הבאתי, והנושא לא
עלה שנית.
יום אחד יעל ורפאל התקשרו, וסיפרתי לראלה על
ידידותי הנפתלת ורבת השנים עם רפאל. היא הביעה רצון להכיר את שניהם ואת ילדיהם. גם
במקרה זה הסכמתי מהשפה ולחוץ ולא עשיתי מאום אחר כך.
התמונה החלה להתחוור. אני אידיוט, זה כבר היה
ברור. עכשיו נראה איך עושים משהו על מנת שאחרים, ובמיוחד ראלה ועידו, ישכחו זאת. צילצלתי
לראלה. ביקשתי לנסוע איתם.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה