רשומות
כשנכנסתי והתיישבתי לצידה לא התנשקנו. מיכוות כאב
מוחשית בערה על שפתי במקום בו לא נושקתי ולא סרה ממני גם הרבה אחרי, כשהאוטו החל
לנוע.
כל הדרך מזרחה ראלה פזלה הצידה לכיווני. עידו
שישב מאחור פיטפט ללא הפסקה, כירא מהדממה שהשתררה מהרגע שבו נכנסתי לרכב. לידי שוב
נהגה ראלה למופת, כדרכה. קשובה לדרך ולתנועה, דרוכה מאוד בנוגע למתרחש בחלל האוטו,
גם אם לא ממש מגיבה.
ראלה ואני הנחנו לעידו להפליג ולספר על בני
כיתתו במסיבה שהתרחשה יום קודם ועל הדרכים השונות והמגוחכות בהן ניסו ילדי הכיתה
לרקוד. הוא חיקה את אחד מבני כיתתו תוך נענועי כתפיים ושירת פאלסט מצטרדת בעיניים
עצומות. הסתובבתי לאחור במטרה להביט, וראלה גנבה גם היא הצצה חטופה במראה. אחר כך
חזרה והביטה נכוחה אל הכביש. סוס, ראשו על כפותיו שכב על הצידנית הענקית, חנן את
שאר הנוסעים במבט חומל.
ריחות תבשילים מילאו את אפי. יוסף לב עומד
לאכול את מה שבישלה בתו. חשבתי על צידנית קטנה, אחרת, בה נהגו הורי להביא אוכל
ביתי לבנם הכפון לעתים רחוקות מדי. ביקורי הורי בטירונות או בקורסים צבאיים אחרים
היו נדירים ביותר. דוקטרינת ההישרדות ששוכללה על ידי אמי, שמרבית הפרקים בה עסקו
בצריכת מזון בכל הזדמנות אפשרית, לא יושמה לפליאתי לעולם כשהיה מדובר בנסיעה ארוכה
בשבת בבוקר לבסיס צבאי נידח. פעם הוזמנתי מתוך חמלה לשולחן של חבר שהיסב עם משפחתו.
ומאז, בשבתות אחרות, לרוב שכבתי משמים באוהל, מייחל לצאת השבת. בקו פרשת מים כלשהו,
לא נראה אבל בהחלט מוחשי, מתהפכות היוצרות, המוזן הופך למזין, הנסעד לסועד.
בביקורי האחרונים בבית אמי הוצע לי מזון רק אחרי שנוצרה ודאות שאני רעב ושלא אותיר
בצלחת כזית שיעלוב בעקרונותיה של אמי. אלה האחרונים תמיד היו חשובים ממני
ומרצונותי. אני, שתמיד התלוננתי על גודש, עומס ואי נחיצות התקרובת, מצאתי עצמי, למרבה
הפלא, נעלב.
הגענו למושב. יוסף לב יצא לקדם את פנינו ולא
היה יכול שלא לשים לב כי היחיד שהצהיל את פניו לקראתו היה סוס. הוא משך בכתפיו
והזמין אותנו פנימה. הלכתי עם ראלה למטבח. הגשתי לה קופסה אחרי קופסה, כולן אטומות
במכסים משוכללים, היא איפסנה אותן בזריזות במדפי המקרר. יוסף ועידו ישבו בחדר
האורחים ושוחחו. הצטרפנו אליהם.
"כמה זמן עוד יש לנו עד האוכל?" שאל
עידו.
"עוד שעתיים", ענתה ראלה.
"נצא לסיבוב במשק?" שאל עידו בהזמנה.
"בטח", קרן יוסף מחיבה.
ראלה פנתה אלי בחיוך שקט: "בוא נצא גם
אנחנו. תכיר את מחוזות הילדות שלי".
זו היתה ראלה שטרם הכרתי. היא פסעה לידי ודיברה
בשטף על תקופה מאושרת שנגדעה עם מות אמה. נדנדה ישנה מאחורי רפת, עץ תות שפירותיו
החלו להאדים על הענפים, מחבואים בהם הוסתרו מטמונות ילדות יקרים, שבילים שהיו מוכרים
אך לה.
הקשבתי. קול האלט שלה רעד מעט, כנראה מעוצמתם
של רגשות חבויים שניעורו. לא היה קשה לדמיין את הילדה שהיתה, בת יחידה להורים
מגוננים. השדות היו מגרש המשחקים שלה, ומשק החי סיפק לה את בובות המשחק. היסטוריה
נעדרת מרכזי קניות ושלולת תנועת נוער עירונית כשלי.
"פה, אחרי מסיבת יום הולדת, אורי מהכיתה
המקבילה נישק אותי בפעם הראשונה". היא הצביעה על צריף גדול, חלונותיו סגורים,
בפאתי השדה שלאורכו הלכנו. אביה, בנה וסוס השתרכו לא הרחק מאחורינו. "אורי היה
מהכפר שם". עכשיו הצביעה דרומה לכיוון הכללי של עפולה.
"ובבית הספר האזורי היינו חברים".
"מה קרה אחר כך?" שאלתי.
"אחרי שאימא נפטרה הרבה חברויות דעכו, גם
זאת". שמעתי בקולה משהו שדמה להשלמה. "לא יכולתי לסבול את מבטי החברים,
ההסתודדויות והאצבעות שהצביעו עלי מרחוק, מאחרי הגב. גם הייתי עסוקה נורא בבית, עם
אבא". קולה נדד. "דברים רבים נגמרו ולא התחילו שוב עד הצבא".
"אתם באים?" צעק עידו מפתח המבנה שעברנו
לידו קודם.
"מה יש שם?" שאלתי.
"בוא תראה, זה מקסים". היא נטלה את
ידי והחלה ללכת לכיוון הצריף. כשנכנסנו קידמו את פנינו ריח טחוב ולחות כבדה. הצריף
היה גדוש כולו בארגזי עץ כהים. מהתקרה השתלשלה מערכת השקיה בערפול, וריח מתון של
זבל אורגני עמד באוויר.
"זהו קודש הקודשים שלי. ברוך הבא",
אמר יוסף לב ללא שמץ התבדחות בקולו.
"כאן סבא מגדל פטריות מאכל", הסביר
עידו.
"ואתה הראשון מבחוץ שזוכה לבוא בשערי
הדביר", הוסיפה ראלה.
הארגזים היו מלאים בחומר אורגני כהה, וברובם לא
נראה דבר פרט למצע קרקע דשן. יוסף לב הדליק אורות פלורוסנטיים, ולאורם הבחנתי
בארגז גדול אחד שהניב פטריות. הן היו רגילות למראה, ורדרדות, מבצבצות מבעד למחטי
אורן. בשלט קטן מעל הארגז היה כיתוב - אחלמית עירומה ומתחת באותיות לטיניות Lepista
nuda.
"הסבר, נמק והבהר",
פניתי ליוסף שעמד מחייך.
"אתה רואה במו עיניך, אני מגדל
פטריות", אמר בפשטות.
"אם זה היה כל כך שולי אז לא היתה אווירה
של קשר מסביב לצריף הזה", אמרתי.
ראלה ועידו הינהנו בצורה נמרצת ויוסף המשיך.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה