פרק 45

 

שגרת המיטות הנפרדות נמשכה. חרקתי שיניים ואמרתי לעצמי שכך יאה לי. לא איש כמוני ידחק עצמו ליצועה של עלמה במצוקה. הייתי צריך לקחת בחשבון שראלה ועידו באו אלי מחוסר ברירה.

היא לא יכלה ללכת למלון. נניח שמשהו איום היה מתפתח כתוצאה מהיחסים בינינו, לאן תלך? חשבתי שאולי לא נוח לה גם בשל העובדה שעידו תמיד נמצא באזור. איך יעמוד הוא נוכח אמו והמושיע הרזה בבוקר או באישון ליל כשהם חולקים יצוע משותף?

חיפשתי אות שינחה אותי בתסבוכת. מלה אקראית שתרמוז לי מה לעשות. בינתיים הבחנתי כיצד הופכים השניים לבני בית. יש אנשים שקל לי להתרגל לנוכחותם. יתרה מזאת, לראשונה בחיי, מאז פרק הגירושין, חשתי בנוח עם קולות זרים הבוקעים מחדרי הבית. הסתבר שלשניים שגרה נוחה והרגלי שימוש במתקני הבית שלא צרמו לאוזני ולא הותירו משקעים שעירים במקומות לא צפויים. מה ששבה את לבי היתה שמחתם המשותפת מהתקליטייה וממכמניה. רוק מתקדם של שנות השבעים, ג'אז של הדקות האחרונות לפני פריצת הבּיבּופּ, אוואנגרד גרמני, אום כולתום ופרנץ שוברט. מאומה כמעט לא נפסח, הוערך, נשקל בכובד ראש ונבחן לפעמים שוב.

שיעור שני של סקסופון עבר בהצלחה. הסרטייה עברה גם היא שקלול והערכה מחדש. באחד מימי סוכות עידו למד להכיר את באסטר קיטון והרולד לויד וראה לראשונה בחייו, דרך עיניים תמימות שסונוורו על ידי ערוץ הילדים, את צ'רלי צ'פלין.

באחד הערבים פיצחנו את חידת הפרפ(ן). ראלה העלתה את ההשערה שהאות האחרונה הושמה בסוגריים כדי להראות את הדיסונאנס בין הכתיב והקריא. בסברנו שהטריטוריה היא צרפתית, ניסינו אפשרויות איות שונים, עד שנחתנו על הקוניאקFrapin . "השדות הגדולים" של הפְרָפָּן' הם דווקא השטחים הקטנים והמשובחים – גדולים באיכות – יותר מן "השדות הקטנים". מצאנו גם כי האחים פרפן' היו, ואולי עדיין, ספקי הקוניאק המועדפים על בית המלוכה הבריטי.

הייתי מאושר. לוח השנה היה האויב המאיים היחידי. האידיליה, ידעתי, מוצקה ואיתנה כבועת סבון. כשראלה יצאה מהמקלחת, עלה ממנה ריח הסבון שלי, והיא לבשה כותונת שהשאלתי לה. היא פתחה את הדלת לכדי חריץ צר, לבושה בכותונת שהשאלתי לה, ושאלה אם זה בסדר שתלך לישון מוקדם הלילה.

 

*

פרק 44

 

בבית עידו משמיד עשרות אויבים חמושים הנחושים לחסלו.

בחוסר רצון ומתוך הפרה בוטה של נדרי הצום, הכנתי ארוחה צמחונית קלה לכולנו. ראלה אולי תחזור רעבה לפנות ערב. היא לא משחקת איתי כמו כמה בחורות שחיזרתי אחריהן. ההן כמעט ללא יוצאת מהכלל נהגו כאילו קראו הוראות הפעלה לפגישה עיוורת. בפעם הראשונה שאכלנו במסעדה הן הזמינו סלט ירקות והשתעשעו בו במזלג עייף, תוך שהן מביטות בחמדה לא מוסתרת בצלחות שמסביב. כבר בסלט ידעתי מה יקרה במיטה. לרוב צדקתי. אותה התנהגות נואשת מבדידות ואכולה רגשי אשם. הרצון להרשים ניצח תמיד את החשק להיטיב וליהנות.

במסעדת הדגים, לפני עידנים זה נראה עכשיו, הפגינה ראלה אכילה מתונה אך נטולת אשם.

"שומרת?" שאלתי.

ראלה הביטה כלפי בטנה וירכיה הממוצעים, חשבה מעט ואמרה, "כמו אצל כל אישה גם בתוכי נמצאת בפנים אישה רזה מאוד שמתה לצאת החוצה. כל פעם שהיא צורחת חזק מדי אני משתיקה אותה באמצעות בורקס".

עידו משמיע צחקוקים מאזור המחשב. "עברתי שלב!" הוא צוהל.

שתיתי כוס מים והנחתי אחת לצדו. לקיחת חיים מזולתך היא עסק מפרך, כפוי טובה ומצמיא.

כשהתחיל העסק בלבנון הייתי בבית. טלפון מהיחידה הודיע לי שנשלחה מונית לאסוף אותי ולקחת אותי צפונה. המונית היתה אזרחית, והנהג המפוחד היה בטוח שציוד הלחימה בתא המטען מיועד לפחות לרמטכ"ל. בדרך צפונה סיפרתי לו על מתקפת הנגד הצרפתית בשישי באוגוסט 1914. הגנרל הצרפתי הזקן גליאני הטיל למערכה מול הגרמנים הנסוגים את מלוא הארמייה השישית. הוא חיזק את ההתקפה בכך שהוסיף לחייליו את חיל המצב של פריז אחוזת האימה. ששת אלפים מתנדבים ששי קרב הוּבלו לחזית הסמוכה על ידי שיירות של מוניות.

"ההיסטוריה חוזרת", אמר הנהג כאילו הוא שותף מעכשיו בעשייתה.

"כן", השבתי בצער אמיתי. "כשאישה מדוכאת היא אוכלת או קונה זוג נעליים. גברים כשהם מדוכאים פולשים ללבנון".

ידעתי שזה הולך להיות סיוט. לא התאכזבתי.

 

*

פרק 43

 

"לאן נוסעים?" שאל עידו כשנחגרנו. את סוס השארנו מאחור אחרי שעידו הפקיד בידיו את ביטחון הבית.

"אני הולך להכיר מישהי שרק שמעתי עליה ולהיפרד ממישהו אחר, אבל לא בפעם הראשונה".

"אתה בטוח שזו פעילות שמתאימה לגילי?"

"להיכרות עם אישה ולפרידות אין גיל מתאים. כמו שאין דבר כזה זמן מתאים. פעם שמעתי בתוכנית רדיו מאזין שואל יועצת נישואין מתי העיתוי הנכון לגירושין. הוא אמר שהוא ואשתו כבר החליטו להתגרש, אבל יש להם שלושה ילדים מתבגרים, והם חוששים שיהיו להם צלקות נפשיות בגלל הגירושין. היועצת ענתה שהעיתוי הנכון הוא אחרי שהילדים ימותו".

עידו הצטחק. "זה לא הסיפור שלי, אתה מבין, אהה, איגור. אני במצב הפוך".

"למה אתה מתכוון הפוך?"

הילד היסס. הוא הביט בידיו ואחר כך בעיר התחתית של חיפה ובכבישיה שסלילתם לא תסתיים לעולם. לבסוף מצא את המילים.

"אתה יודע, נו, אימא". עכשיו הוא הביט אלי. הסתכלתי ישר קדימה והנחתי לו להמשיך.

הוא לא המשיך.

קריית אליעזר ושיכוניה הצפופים השתרעו משמאלנו.

"מה עם אימא שלך?" שאלתי בצורה האגבית ביותר שהצלחתי לגייס.

אצל עידו גמל משהו והבשיל. "היא שאלה אותי עליך".

הים, אפרפר ושקט בשעת בוקר, רחש ונמתח אל עבר האופק.

שלושה רבעים כמעט מכדור הארץ הם מים, ולמרות זאת מכנים אותו ארץ ולא כדור הים.

חניתי בכניסה לבית הקברות. נכנסנו למשרד. ביררתי היכן קבורה נוגה כץ. התשובה שקיבלתי היתה מדויקת ומנומסת. עידו ואני מצאנו בקלות את הקבר. לוח גרניט שחור כיסה את מקום מנוחתה. שמה המלא, שם הוריה ותאריכי לידה ופטירה היו הפרטים החקוקים היחידים.

מימין ומשמאל לקבר היו כבר מצבות אחרות, לכולן תאריך פטירה דומה. ורד בודד, שהיה אדום בנעוריו, השחיר על לוח השחם הכהה.

משם הלכנו לקבר אחר. ביקור קצר ללא התרעה מראש. לא רציתי להעיק יותר מדי על עידו שליווה אותי בשתיקה. ניקיתי במטלית יבשה את הקבר האחר, לא יותר מלצאת ידי חובה. קיללתי בלב את האדם ששאריותיו שכבו מתחת למצבה.

"היית צריך לאהוב אותי", התחננתי מאוחר מדי ובלי מילים. " בחיים שלך לא ניסית אפילו פעם אחת להכיר אותי, מניאק. לא הקשבת לי. לא ראית אותי. בחיים לא קראת לי סיפור או לקחת אותי לסרט. על הציונים שלי ביררת עם אימא מאחורי הגב. לשום חבר שלי לא היה שם אצלך. נשיקה אמיתית אחת לא קיבלתי, רק ניקורים יבשים על הלחי. ואחרי שהלכת פתאום אימא מספרת לי כמה התגאית בי ואהבת אותי. לא מאמין לה. ואם זה נכון אז אין בזה שום נחמה, להפך".

עידו הביט בי ודישדש בחוסר סבלנות.

"ומה ענית לה?" שאלתי אותו במגרש החנייה.

לקח לו זמן להבין שאני שואל על אמו.

הוא התפתל בחוסר נוחות בכיסאו. השאלה הביכה אותו יותר מכפי ששיערתי.

"תשאל אתה אותה", פלט לבסוף.

 

*

פרק 42

 

 

"כולך מזיע", אמר זכאי.

"זה תמיד קורה לי כשאני נרדם על בטן מלאה. אז גם מזדחלים אלי תמיד מחדש איימי כל המערכות וההתכתשויות שבהן השתתפתי. שוב נפרדים ממני כל המתים. אני יכול להבין אפוא שאתה הסיוט שלי הלילה?"

זכאי הסתובב טרוד בחדר ולא ממש הקשיב. שריטה חדשה עיטרה את מצחו. הדם זירזף לאיטו וניגר על לחיו, ומשם נספג בצווארון החולצה המלוכלכת שלבש. כשפנה ממני ראיתי אקדח תחוב בחגורתו.

"למה אתה צריך אקדח איפה שאתה נמצא?" שאלתי.

"חשבת שאם מתים אז הכול נגמר ואני אבוא אליך עם יונה צחורה וזר גלדיולות?"

"אתה מנסה להתרברב בפעילות אלימה שנה לאחר מותך?"

זכאי היה רציני. ידעתי שכשהוא במצב כזה, למישהו יכאב בקרוב.

הוא הביט בי ללא חמלה. "טמבל, אתה שקוע בחרא. קיוויתי לעורר בך איזו תחושת סכנה, שתניא אותך מהמנהג התבוסתני שלך לא לשאת נשק".

"שכח מזה", אמרתי לו, "צריך יותר מניסיון לערער את הדבקות שלי על מנת לגרום לי להתחמש, ואני אפילו לא בטוח שזה היה מיועד אלי".

"אז למי יועדה העופרת, הא? תכף תגיד לי שלראלה?"

"לא יודע".

"ואם אנחנו מדברים עליה, אז איך זה שאתה ישן לא באותה מיטה אִתה אלא על ספה. היית אמור להגן עליה בארטילריה ולנחור לצידה בשלווה אחרי שלהוב וסיפוק הדדי. ואני לא מדבר על הסטייקים שטחנתם אם אתה חייב שינקדו לך כל מלה".

"אתה חושב שהגיע הזמן לקדם את המחויבות ההדדית מבחינה גופנית?"

"לדעתי, אם לא תפעל בנחרצות היא תחליט לחפש גבר אמיתי".

"אולי אתה צודק, אבל בטן מלאה וראש מלא אלכוהול..."

"להפך, בשבילי בקבוק יין דווקא מהווה תמריץ למימוש. אם משהו נדפק, תמיד אפשר להגיד, אוף כמה שיכורים היינו אתמול. את זוכרת מה עשינו?"

"אזכור את זה בעתיד".

"חסר לך שלא. משעמם לי בלעדיך".

 

*

פרק 41

 

 

 

ההינדים האדוקים צמים באקדסי. זה היום האחד-עשר בכל חודש ירחי. הם צמים מהשקיעה של היום שלפניו, ועד ארבעים ושמונה דקות לאחר הזריחה של היום שאחריו. החגורה נפתחה ונרכסה מחדש שני חורים מערבה.

מוסלמים צמים בחודש הרמדאן מזריחה לשקיעה. הסנדלים נחלצו והושלכו הצידה.

אצל הנוצרים מנהגי צום שונים נוקטים אצל קתולים, פרוטסטנטים ומי לא. קיימים הבדלי מנהגים גם בשל הבדלים גיאוגרפיים. ישנה הבדלה מהותית בין צום לתענית, וקשה לפרט לאיזו רמה יורדים הנוצרים כשהם קובעים מה מותר ומה אסור לשים בפה. תמיד הרשימה אותי העובדה שבשל רעב ומחסור במזון הכריזה הכנסייה בדרום אפריקה על הפינגווין כעל דג, זאת כדי לאפשר צריכה של בשרו בימי שישי, יום שבו לא אוכלים המאמינים בשר אלא דגים. גנחתי ונשבעתי להתנזר מהבלי העולם ההדוניסטי ולאכול רק אוכל בסיסי ופשוט.

הפרוטסטנטים טענו שצום לא יגאל את נשמות הצמים. הרפורמטור השלישי ברפורמציה השוויצרית, הילדריץ' צווינגלי, התחיל את הקמפיין שלו בכך שאכל בפרהסיה נקניק בזמן תענית הלֶנט. לֶנְט היא תקופה לפני חג הפסחא הנוצרי הנמשכת כארבעים יום. תקופה זו מזכירה את עשרת ימי תשובה. במהלכה אמורים הנוצרים להרהר ברצף המאורעות שהביאו להוצאתו להורג של ישו הנוצרי מידי הממשל הרומי. הלנט תם בפסחא, שלפי המסורת אז קם ישו לתחייה. היום כמעט אף אחד לא מתענה בלנט. בעבר נהגו נוצרים מאמינים לאכול ארוחה אחת בלבד ביום במשך ארבעים הימים.

ליהודים יש יום כיפור, שעליו ניתן לומר שהכול אסור בו ושום דבר מותר, בערך. על תשעה באב הלבשנו שני בתי מקדש, גירוש המוני מספרד ועוד אי אילו טרגדיות. להוציא שני אלה ישנן זוטות כצום גדליה, תענית אסתר, יוד בטבת ועוד ועוד. לא צמתי ולו באחד מאלה. ימי הצום שלי היו פרטיים ולא לאומיים או דתיים. יום השואה והגבורה נראה לי מתאים מאין כמותו לצום בו. החלטתי לא לאכול יום יומיים. מין תענית מרצון על מנת לחוש הקלה גם מתחושת הכבדות המנומנמת וגם מרגשי האשם. ידעתי שהנחישות שלי תתפוגג כשאקום מהספה, אבל בינתיים אירדם בצדיקותי.

 

*

פרק 40

 

הלומי יין ומטושטשים מבליסת בשר בכמויות הגובלות בחטא, ישבנו בסלון. כוס תה הצטננה מול כל מבט מזוגג של מי מאיתנו. גם סוס, מתנשם, שכב על צידו לא הרחק מצלחת השאריות והשגיח עליה בעיניים מצועפות.

"אתה יודע שהסיבה שצמחונים לא אוכלים בשר היא לא בגלל כבוד לבעלי חיים?" שאל עידו בחיוך ערמומי של נער מתבגר.

"אז למה?" שאלתי את השאלה שהוא חיכה לה.

"הם אוכלים ירקות בגלל שהם שונאים אותם", צהל עידו. החרינו החזקנו.

"היה אצלנו מישהו בצבא שקרא לעצמו אבו-עידו בגלל בנו הבכור. אידו בערבית זה 'היד שלו', וכל דוברי הערבית כינו אותו מאז אבו-איג'רו, שזה 'אבי רגלו'. אולי נקרא לך איג'רו?"

עידו רשף אלי מבט שהבהיר לי שהשם לא לרוחו.

ראלה גנחה. "פלילי בעיני להאביס ככה אורחים פותים. אני מרגישה כבדה. תזמין סבלים שיעבירו אותי ממצב ישיבה לשכיבה".

"בואו תעזרו לי לפתור תשבץ היגיון". גררתי את שניהם לכיוון המחשב. הוצאתי את הנייר המצולם של נוגה. היה לי כיוון לגבי רובו, ובשאר רציתי להשתעשע ולראות מה יקרה. הסברתי לעידו שמדובר באוכל או משקה שצריך לאתר, והתחלנו. עם אלוהים העצום והטוב שיחקנו בתפילות יהודיות ונוצריות. זיכרון עמום מבקבוק משקה הביא את הלטינית "דאוס אופטימוס מקסימוס". רישום ראשי התיבות D.O.M. על בקבוק ליקר יכול להוות תשובה נאותה.

משכנו החדש של האפיפיור גם לא היה מסובך. במאה הארבע עשרה עברו האפיפיורים לאביניון שבפרובאנס. קלמנט החמישי דאג שישתלו שם גפנים לרוב ואחת התוצאות היתה יין משובח ששמו "שאטונף דו פאפ" – הטירה החדשה של האפיפיור. 6 ציין כנראה את מספר הבקבוקים הרצוי בעיני נוגה, סביר שזה כמות של ארגז קטן. הציקדה עיצבנה את כולנו עד שמצאנו במילון מקוון כיצד כותבים את שמה בצרפתית, והפלא ופלא הסתבר שכך נקרא אחד היקבים המייצרים יין מסוג כזה.

רצינו גם לעבוד על השאר אבל הפיהוקים הכריעו אותנו. העדפנו שלאפשטונדה.

 

*

 

 

פרק 39

 

עידו לא נראה נלהב או מאוכזב כשאספתי אותו למחרת. ראלה צירפה אליו מזוודה ותיק גדול נוסף. סוס רבץ על ברכיו באדישות.

"מתי תבואי?" שאל את אמו.

"כשתיגמר המשמרת אני אפסיק לשחק בשוטרת ואגיע", אמרה, "ואני אבוא רעבה. להביא משהו מהדרך?"

"לא, עידו ואני נכין צהריים", נידבתי אותו.

בדרך ניסיתי לברר מה ראלה אוהבת לאכול. הסתבר שהיא לקוחה קלה משאמדתי. לדברי עידו היא אוכלת בערך הכול חוץ מבוטנים ואבוקדו. הסתבר שמה שגורם לה לקורת רוח זה סטייק איכותי. עידו הודה בשני שליש פה שגם הוא לא יסרב להשתתף אם התפריט יכלול פריט זה. עצרנו בדרך אצל קצב יוקרתי ורכשנו שלושה נתחי אנטרקוט בעובי של למעלה משלושה סנטימטרים, פיסות בשר מרשימות, שזורות בפסים נאים של שומן צהבהב. ליתר ביטחון השקעתי גם בחתיכת סינטה מיושנת היטב. אורז טילדה ואלומת אספרגוס השלימו את ההכנות הלוגיסטיות. כשהגענו לשכונה התלולה שבה אני גר, עידו החל להראות סימני חיים.

"יש לנו זמן לסרט?"

"יש אפילו ליותר", אמרתי. "אתה אוהב מוזיקה?"

"כן", אמר והוסיף בביישנות, "ראיתי שיש לך נרתיק של כלי מוזיקלי או מכונת ירייה, אני צודק?"

"זה סקסופון טנור. רוצה ללמוד?"

"כן, אם אתה מוכן ללמד".

נכנסנו לבית בן שתי הקומות בו גרתי מאז ילדותי. השארנו את המצרכים על הדלפק ליד הכיור והתחלנו ללמוד ביחד פרוק והרכבת כלי מוזיקלי, חוקי יסוד של שמירה על ניקיון ושלמות הסקסופון, הרכבת הפייה ומיקום עלה הבמבוק בתוכה. לפני שישתעמם חגרתי את רצועת הסקסופון לצווארו, הדרכתי אותו באצבוע התו הקל ביותר, לה, וביקשתי ממנו לנשוף פנימה.

כלום לא נשמע פרט לאוויר ננשף. החלפנו את העלה בעלה רך יותר. עידו הרטיב אותו היטב ברוקו וניסה שנית. עשר דקות אחר כך הוא הבין כיצד להדוף את העלה בעדינות מעלה ובו זמנית לקמר את זוויות פיו מטה. לה צלול וממושך פילח את השכונה. שיעור ראשון הסתיים בהצלחה. אחרי שחגגנו את התו הראשון על לימונדה, עידו ביקש שאני אהיה זה שיבחר הפעם סרט. ראינו את בלייד ראנר. כמו תמיד נסחפתי והתרגשתי. שון יאנג נראתה תמימה, יפה וצעירה לעולמי עולמיא, ודריל האנה נסקה למקומות שהירידה מהם כרוכה בכאב. עידו בחר כעת במלאכת הכנת סלט ירקות ולשמחתי חתך את הירקות לקוביות נגיסות ולא קטנות מדי. אני מתעב סלט שטעמי הירקות בו הולכים לאיבוד בגלל שקדנות יתר הדיוטית ואובססיביות מלאת גאווה ריקה של הטבח. בסלט כזה ניגרים גם נוזלים, שאם אינם מנוקזים היטב הם מדללים ומוהלים את הרוטב לכדי דייסה אנמית. בינתיים הכנתי אורז מאודה פשוט והשארתי אותו מכוסה. את האספרגוס חלטתי דקתיים ברותחין והזהרתי מיד בצוננין.

כשראלה נקשה בדלת היה מחבת הברזל הכבד רוחש ומבעבע בהתרגשות והשולחן ערוך. ראלה התיישבה, מזגה יין לכל הכוסות וצעקה אלינו בחדווה, "גברים, אוכל!"

 

*

 

פרק 38

 

"ממש ירו עליכם?" שאל רועי בהפתעה.

"בכניסה לבית של ראלה", סיפרתי שוב. "יריית אקדח שאני מאמין שלא נועדה לפגוע".

"ואתה מתעקש שלא לשאת נשק", חזר רועי במה שנראה לי ככעס.

"מי שרוצה להרוג אותי, שיביא את האקדח שלו". הציטוט הזה כשלעצמו, הלקוּח מספר בלשים שקראתי, היווה צידוק מספק בעיני לסרבנות העיקשת שלי לשאת כלים הפולטים מוות.

רועי לא אהב את מיאוני, בלשון המעטה. באופן שקצת הזכיר לי את אמי הוא ראה בי מטרה נייחת ועירומה, המשוועת לכדורי מרצחים. לפי תפיסת עולמו, מספרם של הזדים הקמים להשמידנו שקול בכל רגע נתון למספר הצאצאים שהובטח לאברהם בברית בין הבתרים. ישבנו במשרד שלו. הוא הזמין עבורי קפה וצילצל בעצמו לראלה כדי לברר מה שלומה. כשנרגע מעט ואחרי שווידא שהיא עומדת לרשום את הירי על פי אמות המידה הבירוקרטיות שהשביעו את רצונו, העביר לי את השיחה.

"היי, אנחנו לא מחכים לענות מחר, וכבר עכשיו מקבלים את ההצעה שלך לפרק הזמן של חופשת סוכות, החל ממחר".

"מצוין. אני שמח. נתאם בהמשך".

"להתראות, לילה טוב". ראלה ניתקה.

ישבנו ושתקנו. לגמתי מהקפה הנמס בנימוס ונשענתי לאחור על מכונת הצילום.

"אתה זוכר איך הפכנו מכונת צילום לגלאי שקר?" החלפתי נושא כדי להקל על המועקה.

רועי לא היה יכול שלא לצחוק. שנים קודם תפסנו אדם שלא הצטיין בבינה יתרה ושיקר ללא הפוגה. כשעימתנו אותו עם הסתירות בדבריו, הוא משך בכתפיו ונשבע שכל מילה היא אמת מספרי נביאו. שמנו במכונת הצילום דף מודפס שעליו כתוב באותיות קידוש לבנה "הוא משקר". אחר כך כיסינו את ראשו במסננת חצי כדורית, אליה חיברנו עשרות חוטים שמשכנו לאחורי מכונת הצילום. בכל פעם שהתשובה לא התקבלה על דעתנו לחצנו על כפתור הצילום מאחורי ראשו, ומול פניו יצא פלט מאשים. עם מכשירים המוכיחים את אי ניקיון כפיו לא ידע הנחקר להתמודד. שעה אחר כך הסרטנו אותו כותב הודאה מלאה באשמה וחותם עליה ללא כפייה.

"איך הולך עם תיק ששת?" שאלתי כשנרגענו מפרצי הצחוק. רועי הרצין.

"שמע, הכול מסתבך. חלק מתכולת הצנצנות שלו לא רק רעיל אלא כנראה נרקוטי.

כל מה שלא מזוהה כחומר תמים יעבור בדיקה. זה יגמור את תקציב המעבדה שלנו, וזיהוי פלילי שואלים את הבוסים שלי למה נחוצות עשרות בדיקות שונות עבור תיק אחד".

"ידעת שברדוגו הוא שם שמופיע ברשימות האינקוויזיציה בגירוש ספרד ופירושו הוא כנראה..."

"לא". רועי קטע אותי והמשיך את קו המחשבה שלו. "מה שאני רוצה זה שחומר שייבדק במעבדה יכיל את הרעל ממנו מתה נוגה. זה יצמצם אולי את מספר הבדיקות".

המשכנו לשבת ולשתוק.

"מה כתוב בפנקס של ששת ברדוגו בדף של נוגה ואריה כץ?" שאלתי.

רועי שלף את תיק החקירה, מצא בו את הפנקס הכתום והחל לעלעל בו. במרחק דף אחד מאביגיל סולומון היה דף אחר שבראשו התנוסס באותיות טל ומטר שמה של נוגה כץ. הוא הגיש לי את הפנקס הפתוח. מתחת לשמה נכתבה הרשימה הבאה, רובה מחוקה: "אלוהים העצום והטוב, פּארמה בת שנה, 6 משכנו החדש של האפיפיור-ציקדה, שדות גדולים של פרפ(ן), תרנגול הודו 60".

צילמתי את שני הדפים במכונת הצילום והתכוונתי ללכת. רועי פנה אלי ואמר כלאחר יד:

"ראלה לא צריכה להישאר בדירה שלה בימים הקרובים אם מישהו ניסה להתנקש בה". הוא הביט בי וחיכה לתגובה.

"היא ועידו יישנו אצלי בסוכות".

רועי חייך בשביעות רצון. "סבבה", אמר.

 

*

 

פרק 37

 

סוכות התקרב. ילדים יצאו לחופשות שאחריהן יאלצו להקדיש חודשיים תמימים ללימודים משמימים ונטולי חגים. רועי צילצל. ברקע שמעתי צפירת מכונית ורעשי תנועה. קבענו פגישה. חשבתי שמשנה לשנה החגים הופכים למעמסה על שפיותי. חיי משפחה נראו כעת פחות מאיימים בגלל נוכחותה של ראלה במחשבותי. כל מחשבה רומנטית עליה הפכה ארוחת חג קרה, הנאכלת בעמידה מעל הכיור, לסעודה לאור נרות וכלי חרסינה לבנים, ערוכים על מפה צבעונית. האם הבדידות שלי היא זו המשוועת או שאני זה הכמה לראלה? האם זה בכלל משנה? כמענה חלקי לתהייתי רטט הנייד בכיסי.

"אפשר להזמין אותך לתה?"

אפשר שהחגים משפיעים גם עליה?

"אני בדרך לרועי, אבל אודיע לו שאאחר. נשאר לך עוד מההיביסקוס?"

"כן, ויש שאריות של במיה אם אתה רעב".

"ידעת שבמיה והיביסקוס הם מאותה משפחה?"

"אהה. כשהייתי ילדה כנראה ששנאתי את שניהם מאותה סיבה".

"איזו סיבה?"

"שניהם מגירים ריר דוחה ודביק".

"אני בא".

במכונית חשבתי על ראלה. גם היא כנראה לא יודעת לאן לקחת את הרומן המגומגם והמהסס הזה.

היא מתלבטת לפחות כמוני אם שווה להפר שגרת חיים והרגלים עבור הנחמה בידיעה שמישהו קבוע מחכה לה וחושק בה. ניסיתי לנחש עד כמה גם היא רואה בי שותף אפשרי לחלוק עמה את יצועה. ואולי אני כלל לא מצודד בעיניה? אולי היא מנסה ליצור קשר אפלטוני, ואני הופך להיות חבר טוב, מאלה המלווים גיבורי סדרות טלוויזיוניות, כמו ההומו של ההיא מסקס והעיר הגדולה? בינתיים התקשרתי לרועי ודחיתי את הפגישה.

הרעיון להיות החבר סריס של שוטרת מעך את ההערכה העצמית שלי. מה לעזאזל היא חושבת לעצמה כשהיא משחקת ברגשותי ואינה מוכנה להתחייב? רגע, רגע, אני עושה אותו דבר בעצם. מתלוצץ איתה, מפלרטט, עובד ולא מגיש נייר עבודה מסודר שכולל עתיד משותף ומפת דרכים ממוצפנת. למה שהיא תרגיש שונה ממני. גם היא מן הסתם מגששת בערפל ומנסה להבין מה היא מרגישה. אני מקווה שכך הוא המצב ולא שתסתיים החקירה ואני אנופנף ב'תודה, זה מאוד מחניף לי אבל זה לא בא בחשבון. זה לא אתה זה אני'. אולי זה מגיע לי על כך שלא יזמתי משהו מחייב. דפקתי בדלת שהשלט עליה אמר:  ראלה ועידו אלון. בעיפרון מישהו הוסיף בכתב ילדותי "וסוס". עידו פתח וחייך לקראתי. סוס רץ אלי וריחרח בהתרגשות.

"שב, אני כבר באה", קראה ראלה מהמטבח.

והיא באה. בידה האחת כוס זכוכית גדולה וחמה ובה תה אדום, בידה האחרת צלחת ועליה תלולית של ירקות ברוטב אדום.

"זה גמבו", אמרה. "אני מקווה שהחריפות תערב לך".

ישבתי על הכיסא שבו הוכיתי באלם בביקורי האחרון ונעצתי מזלג סקרני בצלחת המהבילה.

"איך?" שאלה ראלה.

מבעד לעיניים דומעות הנהנתי לחיוב. החריפות לפתה את לשוני וחום הציף את פני. ראלה הושיטה לעברי מגבון, ואז גם הבנתי שאפי זולג.

"אחרי שמתרגלים לחריפות שמים לב גם לטעם", ציינה ראלה וצדקה.

המשכתי לאכול. עכשיו זה כבר היה יותר פשוט והטעם נרכש וממכר. ילד טוב משאיר צלחת ריקה, חשבתי פתאום על אחד מפתגמי אושוויץ של אמי. אחרי המזון התרווחנו מול הטלוויזיה וצפינו כולנו בסיטקום מצחיק מטופש. משפחה אמריקאית שבה כולם מפסידנים נשארת מלוכדת ומתגברת על אי הבנות שמייצרות מצבים מגוחכים ומשונים. נהניתי והתרעמתי. אפילו כשצוחקים חייב ערך מוסף חינוכי להידחף ולהתרות באצבע מאשימה כלפי יוצאי הדופן הבלתי ממושפחים. כשעידו הלך לרחצה ושינה הצצתי בשעון ונזכרתי ברועי. ראלה ליכסנה אלי מבט ואמרה שתלווה אותי למטה. ביציאה מחדר המדרגות החלטתי שזהו, אני לא רוצה להתאפק עוד. חיבקתי אותה. ראלה חיבקה בחזרה. ללא ספק הרגשתי את ידיה לוחצות אותי מאחור. תחושה של רווחה וביטחון ירדה עלי. הבטתי בעיניה. היא מדדה אותי בריסים בגובה חצי התורן ונשקה לי ברכות על שפתי. האור בחדר המדרגות כבה. שמעתי צליל מתכתי מוכר. לא קיימת יותר מאפשרות אחת לתגובה לצליל כזה. הטחתי את ראלה בגסות אל הרצפה ונשכבתי עליה בערך באותו הזמן שבו נשמעה הירייה. לא ראיתי רשף, וצליל הדריכה היה רחוק למדי. אולי מהסמטה המחברת את מרכז הכרמל לרחוב מוריה. כל דבר חד בגופי היה מונח כעת על ראלה ודוחק אותה למרצפות הסתמיות שריח של דטרגנט נדף מהן. חיכיתי לירייה שנייה שלא נשמעה. שתקנו, ואני הרגשתי את פני מתחפרים קלות בצווארה. שמחתי שאני מגולח. דלת נפתחה באחת הקומות. ראלה הדפה אותי בעדינות, קמה והדליקה את האור. גם אם היינו נשארים במקומנו לא היינו נפגעים. קליע היה נעוץ בקיר כחמישה מטרים ממקומנו.

"מישהו רוצה להזהיר או להפחיד את אחד משנינו", אמרתי.

"אני חייבת לראות שעידו בסדר. אבל אם זה לא שייך לחקירה אז קשר גופני בינינו ממש מעצבן מישהו", אמרה ראלה.

"את רוצה לבוא עם עידו אלי לזמן מה?"

"אני אשלוף את הקליע מהקיר ונדבר על זה מחר", היא אמרה.

 

*

פרק 36

 

ראלה ישבה בנינוחות והביטה בריכוז באריה כץ. ישבנו במשרד שלו ב"כפירים בע"מ". נכנסתי אחרון וסגרתי הדלת מאחורי. יום קודם לכן ביקש כץ לדעת כיצד מתקדמת החקירה. החלטנו שזו הזדמנות נאותה לעדכן את האלמן וגם לברר עמו מספר שאלות שהוטרדנו בגינן. התיישבנו, ושלושה ספלי תה הוחשו אלינו על ידי מזכירה כעורה מושפלת עיניים, שהזדרזה לצאת כמעט לפני שהשלימה את משימתה.

"אם אתה מחפש חשודים ונקמה, צר לנו לאכזב אותך", אמרה ראלה, "החקירה לא צוברת ראיות שמחשידות מישהו. בינתיים אנחנו תקועים במצב שאפילו סיבת המוות המדויקת נשארה עלומה".

כץ גנח קלות, קם מכיסא העור שלו והביט מבעד לזכוכית גדולה אל אולם הייצור שלמטה. זמזום חרישי, מעין המיה, אפף את החדר. לולא ראינו עובדים בעמדות ליד המכונות, ניתן היה לחשוב שאנחנו במפעל רפאים.

"אני יודע שאין טעם ללחוץ לתוצאות, וגם אם יגיעו תוצאות הן לא יחזירו את נוגה לחיים", אמר כץ בקול לא מגולח. ראלה לגמה בשלווה מספל התה שלפניה.

"יש לי מספר שאלות בנושאים אישיים", אמרתי, "ואני מבקש שתענה בכנות גם אם זה לא נראה בעל שייכות מיידית לחקירה".

אריה כץ הניד ראשו מעלה מטה אט אט והסתכל היישר בעיני.

"קודם כל, כשאתה ואביגיל הייתם בצבא, הייתם זוג. למה ניסית להסתיר את זה מהסביבה?"

כץ המשיך את קשר העין איתי והתעלם לרגע מראלה. "נוגה מעולם לא הסתירה את העניין שלה בי. באותה תקופה סירבתי להצעותיה ואז נודע לי שהיא וסולומון ביחד. מצד אחד נפגעתי שהיא ויתרה עלי בקלות כזאת, אבל מצד שני רווח לי שהיא לפחות עם חבר שלי מהצוות. היינו צעירים, וכמו בקיבוץ כולם ידעו הכול על כולם. חששתי שהיא תיפגע אם אני אצא עם החברה הכי טובה שלה. הייתי מטומטם. שנים אחר כך הסתבר שהן חלקו רשמים וחוויות משנינו והִשוו בינינו. בינתיים ההסתרה הזאת כמובן לא החזיקה מים והפכנו לרביעייה מוכרת. כשנוגה וסולומון נסעו לחו"ל הבנתי שלא את אביגיל רציתי כל הזמן. נוגה והוא התעכבו עוד ועוד באירופה ואני התחלתי לעבוד במפעל. הפגישות עם אביגיל פחתו, והרומן דעך הרבה לפני שנוגה חזרה".

"ואיך הפכתם לזוג?"

"בלוויה של מישהו מצוות אחר, שנהרג בתאונת דרכים. נוגה היתה מדוכאת ובכתה בלי הפסקה. אז גם סולומון כבר עבד במפעל. הניחומים הדביקו אותנו מחדש בפורמט אחר. התחלנו לטייל מחדש בשבתות. זה לא היה כמו בזמן הצבא, היה הרבה יותר שקט. הפעם כמעט לא דיברנו ארבעתנו ביחד, אבל בכל זאת היה לנו נוח והרבה נושאי שיחה משותפים".

כץ גמר בגמיעה אחת את כל התה שלו. הוא תלה בנו עיניים.

"אלה אנשים שמלווים אותי המון זמן", אמר, "אני מרגיש חרא מכל הסיפור כי תכלס יוצא שאני חושד במי שהיתה חברה שלי והיום היא ידידת המשפחה, ובבעלה, שנלחם לצדי, עבד איתי וממנכל איתי את כפירים המון שנים. גם הם מרגישים חרא. אני לא מפסיק לקוות שהכול רק צירוף מקרים נדיר וטראגי. עכשיו הוא בקושי מדבר איתי בעבודה, ומאביגיל אני שומע בשיחת טלפון שבועית שהיא יוזמת כדי לצאת ידי חובה".

"ציינת בשיחתנו הראשונה סכסוך עסקי. אתה יכול לפרט?" שאלתי.

כץ נראה נבוך. "עכשיו זה לא אקטואלי יותר", אמר.

"מה כבר לא אקטואלי?" ראלה התעוררה.

"נוגה שקלה להנפיק את כפירים. סולומון התנגד בחריפות, אבל עכשיו זה היסטוריה".

"למה?"

"כי הקפאתי את תוכניות ההנפקה לציבור והודעתי לעורכי הדין ורואי החשבון שאני חושב מחדש על כל הענין".

"מתי?"

"היום בבוקר".

 

*

פרק 35

 

חשבתי.

חשבתי על ארגנטינה ועל אביגיל. מרחבים ענקיים של עשב כסוף ירקרק גאו ושחו בנשוב הרוח. כסימני פיסוק צצו מהקרקע קקטוסים דמויי פמוט וגם אביגיל צצה. היא שלפה מהעשב שוקר חשמלי ופנתה אל המטבח שהתגשם מול עיני.

בכיור פירכס קרפיון גדול ועל הכיריים כבר ביעבע סיר מרק דגים. היא הפסיקה את פרכוסי הדג בעזרת השוקר, וכעת חרצה את בטנו, שלתה את מערכת העיכול שלו והשליכה אותה לטוחן האשפה. גורלו של הדג נחרץ. כעת הוא בותר לפרוסות שעוביין כשני סנטימטר. אביגיל לקחה את הפרוסות מצד הזנב ובאצבעות זריזות הפרידה את הבשר החי מהעצמות. הפרוסות שנותרו והעצמות המיותמות הוספו למרק ביחד עם פלפל לבן סוכר ומלח.

"לך לשחק עם הבלנדר", מילמלה אביגיל ושפכה את הקרפיון למטחנת בשר. מספר נתחי בקלה (פיצחתי את ה"קוד") ונתח אחד של האדוֹק התווספו לקרפיון במטחנה. כמה לחיצות לא ממושכות והדגים נערמו לתל שרוכים חיוורים. תוצאת הטחינה החוזרת כבר הניחה את דעתה.

אביגיל זימזמה לעצמה בחמדה, הוסיפה תבלינים וקמח מצה ושלחה את רסק הדגים למקרר. כעת היא ליהטטה במרק, הוסיפה פרוסות גזר ומעט סלרי, הביאה לסף רתיחה והחלה להסיר את הקצף האפור שהצטבר על פני המים. עם תום הפעולה הוסיפה מים, כיסתה וחזרה לתערובת הדגים הצוננת, אליה הוסיפה עכשיו גם שקדים טחונים תוך כדי לכסוּן מבטים לכל הכיוונים. פרט זה השמיטה בקפידה כל אימת שנדרשה לתת את המתכון המהולל. בידיים רטובות ממים צרה קציצות מוארכות והחליקה אותן בעדינות לתוך הציר שבסיר. כעת חשה שעיקר העבודה מאחוריה.

היא שאפה מלוא ריאותיה ופלטה לאט ובכוונה שלמה, פתחה מגרת מטבח, הוציאה ממנה חפיסה של סיגריות ארוכות ודקות והציתה אחת. "אחלה עשן. זה בשביל לא למות פאסיבית", מילמלה.

בתום הסיגריה השנייה היא כיבתה את האש בכיריים והניחה לסיר להצטנן. ברקע שודרה אופרת סבון שתפסה את תשומת לבה והרגיעה אותה. אחר כך, שותקת, ערכה בקערת הגשה גדולה את פרוסות הדגים. עליהן ערכה שכבת קציצות פחוסות ולבסוף, איך לא, עיטרה כל קציצה בפרוסת גזר.

רתיחה נוספת של נוזלי הסיר הביאה את אביגיל לשעות הצהריים. פרק נוסף במסכת סבונית שאין לה סוף תם, והיא סיננה את יתרת הציר המצומצם ויצקה אותו בזהירות לקערה. אביגיל הביטה במעשה ידיה בהבעה חתומה.

חצי שעה אחר כך איפסנה את הקערה במקרר לצורכי הקרשה והלכה לישון.

 

*