מוכר

אנחנו מוצאים נחמה במוכָר.
בגלל זה אנו שומרים נאמנות לבית, לאישה, לבעל, לצמחים שלמדנו לאהוב.
הזר מפחיד אותנו ואנחנו שוכחים שבנותינו יתחתנו עם זרים, שכל מי שטרם הכרנו
הוא נוכרי ושאולי כל מה שאנו חיים לאורו הוא שגוי, מוטעה.
אולי בעצם הם, האחרים, רואים אותנו לא כל כך בסקרנות כמו גם בתעוב חרדה ופחד ?
ולכן חשוב להם והם מבררים מאיזה עדה אנחנו, מאיזה מין, איפה גדלנו, שרתנו בצבא, עבדנו .
כל משהו שיגרום להם מעט הזדהות ויפחית את החרדה.
ואנחנו? בסתר לבנו אנחנו יודעים שכל אדם מעניין, יחיד במינו, אקזמפלר
ייחודי וחד פעמי. יחד עם זאת ביננו לבין עצמנו אנחנו חושבים, בעצם יודעים
שרוב אלה שמסביבנו יש להם חיים משועתקים ומשומשים, דעות שניכסו
מהרדיו או העיתון, רגשות מצוטטים מסרטים.
אם כן, אפוא, אני קורא היום לא רק לסובלנות (היכולת לסבול בשקט את הזר והשונה),
אלא בעיקר לפלורליזם (היכולת לדעת שאולי אני טועה והוא צודק באמונתו, דעותיו
והעדפותיו המיניות).

שיניים אדומות

בפעם הראשונה שיצאתי לחו"ל הייתי בן עשרים ושתיים.
החזיר היחיד שהכרתי נאכל על גריל וקראו לו "לבן" או מבושל ואז כינו אותו שינקן.
והנה להפתעתי, במסעדה איטלקית צנועה הונחה לפני צלחת ועליה פלחי תאנים שקליפתן
שחורה על גבי פרוסות דקיקות של בשר מופלא - פרושוטו קְרוּדוֹ.
הטעם המעודן רדף אחרי וטרד את מנוחתי. בנסיונות לשחזר את החוויה התחלתי לתור
אחרי ספרי בשול שיסבירו לי כיצד להכין פרושוטו קרודו. לא היה אז אינטרנט ובחנויות
ספרים פשוט משכו כתפיים ועברו ללקוח הבא בתקווה ששאיפותיו צנועות משלי.
הבעייה באה אל פתרונה אחרי שנים מעטות (זוכרים ? אין אינטרנט). קרובי משפחה
שידעו על המצוד אחרי המתכון הביאו לי ספר בישול איטלקי שהכיל הסבר.
לא אלאה אתכם בנפלאות התרגום. בסופו של דבר התקבל המשפט הראשון הנהיר
מהמתכון וכך הוא היה: קח את נתח ירך החזיר למערה הסמוכה למקום מגוריך, שם
השרה אותה מספר שבועות במי גבינת תאואים.
ונעבור לתאנים. אנחנו אוכלים את ה synconium, מין עטיף המכיל הרבה פרחים. יש עצי תאנים הנזקקים להפרייה של צרעה זעירה החודרת ל"פרי" וישנם סוגים שאינם נזקקים.
עץ התאנה הוא מין של פיקוס - Ficus carica.
גם השקמה היא סוג של פיקוס והיא נזקקת לצרעות שלה (שאינן נפוצות בכלל בארץ).
ברפיח ראיתי ילדים אוכלים פירות שקמה שהכתימו את כל חלל הפה שלהם באדום קניבלי.
השקמה היא עץ רהיטים משובח ויש הטוענים שמוצא כל השקמים בארץ מעץ אחד
היכנשהו ליד נהריה.

תלתלים שחורים

פעם היה לי שיער שופע.
תלתלים בקו הכתפיים מופיעים בצילומי שחור לבן ישנים.
כשקו השיער החל בתהליך ההתנתקות וההתכנסות הייתה זו רק יריית
הפתיחה. עוד לא הגעתי לפוטו פיניש וכבר אני מאפיר במקומות שונים,
חלקם מביך אותי. בשל סיבות הכרוכות בנוחיות ואסטטיקה גזמתי את
הצימוח המִדלדל בראשי למ"מ בערך. כתגמול החלה תפארתי לבצבץ
מהאוזניים, האף, ואזורים נבחרים שאינם משתקפים במראה בזמן
שאני חולף (במהירות ובחופזה) מולה.
ועל כל זה חשבתי כשראיתי את האלבוקה ספיראליס. (רצ"ב).