רשומות
כל הראיות הצביעו על אהבה.
חשבתי שהעשור שחלף מאז הגירושין הותיר אותי ספקן לגבי
האפשרות שאי פעם
משהו כזה יקרה גם לי. מסתבר שטעיתי. לא המצאתי דבר, אבל
הגוף שלי דיבר בשפה אחרת לחלוטין מהראש. הרגשתי נפילה והתרוממות רוח באותו הזמן.
בכל פעם שחשבתי עליה הופיעה לה מאי שם מקהלה יוונית ששמה אותי ללעג בשני קולות.
בדופק מתגבר צלצלתי בדלתה.
צעדים מהירים ונביחות ספורות התקרבו ונעצרו מאחורי הדלת.
הבנתי שאני נבדק לצורכי הזדהות דרך חור ההצצה ובו בזמן גם דרך החריץ שמתחת לדלת.
מיד אחר כך נפתחה הדלת וראלה קידמה את פני כשעל פניה הבעה זהירה ועיניה מצומצמות. חולצה
לבנה נטולת שרוולים הבליטה זרועות ארוכות ונאות מאוד. לא היה סיפק בידי להסתכל על
השאר, וכבר שמעתי קולות - מימין "דביל" מתמשך בסופרן צלול, מתמזג בשלמות
הרמונית עם "אוויל" משמאל. הבנתי שבהיתי בה במקום לומר שלום. כלב קטן
צהבהב ריחרח סביב נעלי בהתרגשות, ואחרי שגמר בדעתו שאני מכוחותינו הלך להפגין
בעלות על צלוחית מזון שחיכתה לו במטבח. תחושה זרה השתלטה עלי, חוסר יכולת להביע את
עצמי.
נכנסתי ונעניתי למחוות היד של ראלה לכיוון הכורסה.
"תשתה משהו?" ראלה ניסתה לפוגג את השתיקה.
עדיין משותק קלות וכועס על עצמי מאוד, הצלחתי לנענע בראשי לחיוב
ולמלמל משהו.
ראלה לא שאלה באיזה סוג של נוזל אבכר להטביע את שתיקתי. היא
יצאה וכעבור דקה או שתיים חזרה ובידיה כוס זכוכית עם תה אדמדם וצלוחית אגוזים. אחר
כך התיישבה מולי, מצודדת להפליא, מופתעת ומודעת היטב לאלם שנפל עלי.
"ובתשובה לשאלתך", חילצה אותי, "עידו אצל
השכנים מלמעלה. עוד מעט הוא ירד".
"מה זה?" הצבעתי על התה, מרוצה מעצמי על שלפחות שברתי
את הדום.
"היביסקוס. חיפשתי משהו שירגיע אותך".
הדלת נפתחה ונער נכנס. הוא סקר אותי בזהירות, והבחנתי בעיניה
של אמו הבוחנות אותי מהצד. קמתי והושטתי לו יד.
"איגור קידר".
הוא לחץ את ידי ברצינות ובכוונה, ואמר כשהוא מישיר אלי מבט,
"עידו אלון".
כשהרפינו זה מידו של זה התיישבתי שוב. הכלב הקטן ניצל את
המצב, שעט מהמטבח וזינק לחיקי. הוא החל ללקק את פני וידי. כולם צחקו.
"אומצת", אמרה ראלה במאור פנים. עברתי מבחן חשוב.
"תכיר, זה סוס", אמרה. "עידו ביקש שנקרא לו
ככה. כשמצאנו אותו, הוא בדיוק קרא את חתול תעלול, שלמחבר שלו קוראים דוקטור סוס".
עידו עדיין עמד והביט, סוקר את אמו ואותי. ראיתי תהיות. האם
דמיינתי לראות שם גם תקוות או שבדיתי אותן מנפשי הרומנטית? משלא הגיע מן הסתם
למסקנות, מילמל משהו על שיעורים ופרש לחדרו.
"כמו שאתה מבין, אנחנו לא יוצאים היום, למקרה
שהתכוונת", אמרה ראלה.
"את השנים הכי טובות של החיים שלי הקדשתי לך. כיבסתי
לך, גיהצתי לך... וככה את גומלת לי? כפוית טובה שכמותך". חזרתי לעצמי.
שוב צחקנו, וסוס
הצטרף.
"אני מבינה שמחר אנחנו מראיינים את האלמן?"
"כן", השבתי, "ומנסים להדביק לו מניע".
כדי להכיר אותה אני חייב לשאול שאלות, אמרתי לעצמי. זה כל
כך פשוט: איפה נולדת, מי הם הוריך, האם יש לך אחים או אחיות, מי היתה המורה שלך
בכיתה א, מה את אוהבת לאכול, איזה ירק שנוא עליך, הנשיקה הראשונה, החבר הראשון,
תנועת נוער, נישואים, בעל, לידה, בתי עלמין, חברים, תחביבים, צרות, שמחות...
משום מה אף שאלה לא בערה על קצה לשוני. הכול נראה כסובל
דיחוי.
הנוכחות של ראלה מולי ענתה כרגע על כל השאלות, ומלאה אותי
בשלווה אותה הייתי רגיל לחוש רק בתוך החממה, בזמנים שביליתי עם הצמחים השמנים שלי.
ראלה אולי הרגישה משהו דומה. גם היא החרישה. חזרנו אל
אווירת הקומזיץ. ישבנו והבטנו זה בזה בשקט וללא מבוכה. שתיתי מהתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה