רשומות
בבית עידו משמיד עשרות אויבים חמושים הנחושים
לחסלו.
בחוסר רצון ומתוך הפרה בוטה של נדרי הצום,
הכנתי ארוחה צמחונית קלה לכולנו. ראלה אולי תחזור רעבה לפנות ערב. היא לא משחקת איתי
כמו כמה בחורות שחיזרתי אחריהן. ההן כמעט ללא יוצאת מהכלל נהגו כאילו קראו הוראות
הפעלה לפגישה עיוורת. בפעם הראשונה שאכלנו במסעדה הן הזמינו סלט ירקות והשתעשעו בו
במזלג עייף, תוך שהן מביטות בחמדה לא מוסתרת בצלחות שמסביב. כבר בסלט ידעתי מה
יקרה במיטה. לרוב צדקתי. אותה התנהגות נואשת מבדידות ואכולה רגשי אשם. הרצון
להרשים ניצח תמיד את החשק להיטיב וליהנות.
במסעדת הדגים, לפני עידנים זה נראה עכשיו,
הפגינה ראלה אכילה מתונה אך נטולת אשם.
"שומרת?" שאלתי.
ראלה הביטה כלפי בטנה וירכיה הממוצעים, חשבה
מעט ואמרה, "כמו אצל כל אישה גם בתוכי נמצאת בפנים אישה רזה מאוד שמתה לצאת
החוצה. כל פעם שהיא צורחת חזק מדי אני משתיקה אותה באמצעות בורקס".
עידו משמיע צחקוקים מאזור המחשב. "עברתי
שלב!" הוא צוהל.
שתיתי כוס מים והנחתי אחת לצדו. לקיחת חיים
מזולתך היא עסק מפרך, כפוי טובה ומצמיא.
כשהתחיל העסק בלבנון הייתי בבית. טלפון מהיחידה
הודיע לי שנשלחה מונית לאסוף אותי ולקחת אותי צפונה. המונית היתה אזרחית, והנהג
המפוחד היה בטוח שציוד הלחימה בתא המטען מיועד לפחות לרמטכ"ל. בדרך צפונה
סיפרתי לו על מתקפת הנגד הצרפתית בשישי באוגוסט 1914. הגנרל הצרפתי הזקן גליאני
הטיל למערכה מול הגרמנים הנסוגים את מלוא הארמייה השישית. הוא חיזק את ההתקפה בכך
שהוסיף לחייליו את חיל המצב של פריז אחוזת האימה. ששת אלפים מתנדבים ששי קרב
הוּבלו לחזית הסמוכה על ידי שיירות של מוניות.
"ההיסטוריה חוזרת", אמר הנהג כאילו
הוא שותף מעכשיו בעשייתה.
"כן", השבתי בצער אמיתי.
"כשאישה מדוכאת היא אוכלת או קונה זוג נעליים. גברים כשהם מדוכאים פולשים
ללבנון".
ידעתי שזה הולך להיות סיוט. לא התאכזבתי.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה