רשומות
בבית הלכתי ישר לחדר הערפל. הבירה השלישית
וחֶברתו של סולומון פעמו ברקותי. במראה ניבט אלי איש. סתם מישהו שהכרתי פעם, שכחתי
מתי. התיישבתי כמו גבר על האסלה והשתנתי בישיבה. אז ככה נשים מרמות כשהן מוודאות
ששום טיפה לא חרגה ממסלולה ונטפה ליעד בלתי רצוי. תכסיס לא רע, אשתדל לזכור את זה
בעתיד. נחתתי על המיטה כדי לנוח לרגע. עצמתי עיניים ונרדמתי מיד.
ריח מתוק וסמיך של מי ורדים אפף אותי כחבלי שְאול.
התחת שלי כאב מישיבה לא נוחה והרגשתי חנוק בתוך הזלדה. התרוממתי ונדחקתי בין
העומדים כשאני משרבב את הרובה החוצה. כדי לכבוש את צור, שהיתה אי, שפך אלכסנדר
מוקדון עפר עד שהפך אותה לחלק מקו החוף. אנחנו נזקקנו לאמצעים שונים. יריות ורעשי
מנועים מסביבי, אדי פליטה וצעקות. הנגמ"ש שלידנו נפגע. ילד עם אר.פי.ג'י נעלם
בעיקול שבקצה הרחוב. פצועים נשפכים מהנגמ"ש, ואנחנו ממשיכים כשמאחורינו המולת
פינוי. ריח אבק שריפה מטשטש את מי הוורדים. שזור בתוכו ריח חלוד של דם טרי. תמיד
הפריעה לי ההתייחסות לדם כאל רקמה, ושיוויתי בנפשי ילדה ובידיה מחט וחוט אדומים.
מאחור מנסים לחלץ מישהו שצועק ובוכה בתוך הנגמ"ש. רקטת אר.פי.ג'י נוספת נורית
מתוך ענן אדום אל הרכב שלידינו. היא גבוהה מכדי לפגוע ברכב וחולפת במהירות בין
הראשים של הלוחמים שפלג גופם העליון מבצבץ החוצה. אחד מהם מרים את ידו בפליאה אל ראשו.
זנב הרקטה חותך בקו ישר ודק את גשר האף שלו. פיצוץ עמום בהמשך הרחוב מלמד
שהאר.פי.ג'י השלים את מעופו. מעט דם מזרזף ומכתים את האפוד הקרבי. החייל מבין מה
קרה ופורץ בצחוק היסטרי שמעיר אותי. הצחוק הזה מוכר לי מאינספור חלומות.
התפשטתי והלכתי שוב למראה. הוא לא מחייך, הבן
זונה שממול, ויש לו זיפים. כשהייתי קטן ונושקתי על ידי גבר לא מגולח (אבי?) חשבתי
שאלו פירורים מלחם ישן שדבקו ללחייו. נאנחתי עמוקות וכבר החלה להתגבש הקלה. התיישבתי
שוב על האסלה ושיגרתי וענונו למצולות. משם התקיימה לה שגרה של תחזוקה מוכרת, מקלחת
רותחת, בדיקת נקבים וניקיונם, ניגוב נמרץ, סריקה של העור וחיפוש אחר שינויי גוון
ושערות סוררות, שבמקום לצמוח מראשי בחרו נמל בית חדש. משנה לשנה הלכה פעילות
התחזוקה והתרחבה. הסתעפויות חדשות ומביכות נוספו וכל מקום תמים ומובן מאליו הפך
לאתר בעל פוטנציאל חורבני. ראיתי בחרדה מה קורה לבני גילי ושיערתי שמפגש יומיומי
עם גופנו גורם לנו עיוורון כלפי הסימנים המבשרים את סוף הבשר. משום מה חשבתי
שבדיקה קפדנית תדחה את הקץ ותרמה את הבלתי נמנע. בסוף ההליך הרגשתי חי. התרוננות
פיעמה בתוכי. כלום לא כואב והכול מתפקד. האם זו סוג הנחמה שזקנים מוצאים בה מפלט? טלפון
הכורסה שהיה בטעינה צילצל. פתחתי אותו ושמעתי נביחה עוד בזמן הפתיחה.
"דברי", אמרתי. הארס הלבנוני עוד
פעפע בתוכי.
ראלה דיברה, "אבא שלי בבית חולים ואני
חייבת לנסוע אליו".
"מה עם אימא שלך..." אמרתי ביתר רכות
ובצער על התוקפנות שמקודם.
"נפטרה לפני תשע עשרה שנים", היא
השיבה.
"את לא מבקשת ממני אישור לנסוע,
נכון?"
"לא. אני מבקשת שתהיה עם עידו עד
שאחזור". הקול שלה השתנק במילה עידו.
שתקתי.
"אני מצטערת. לא הייתי צריכה..."
"לא,
אני מצטער. נפלה לי השפופרת", שיקרתי ומיד כעסתי על עצמי. "לא, רגע, היא
לא נפלה, אני איבדתי לשנייה את העשתונות. אני בא עכשיו לקחת אותו. ייקח לי חצי שעה.
את יכולה לחכות?"
"כן, תודה. אני בינתיים אלך לארוז".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה