רשומות
"מה אתה יודע על הרקע של
אריה סולומון ואריה כץ?" במקום לחכות לתשובה רועי המשיך. "שניהם יוצאי
אותו קיבוץ. ולא סתם קיבוץ – עין תבואה – קיבוץ עשיר ומבוסס, שכל ענף שהוא פיתח
הפך להצלחה. אפילו את עצי הצפצפה, שאף אחד לא הבין למה הם שתלו בסיטונות, הם מכרו
ברווחים יפים ליצרני גפרורים, וכל מי שצחק על ענפי משק חדשים שהמציאו שם, סופו שכירסם
את הכובע שלו. אחרי ששני האריות השתחררו מהצבא, הם נכנסו לענף הפלסטיקה, שהיה אז בחיתוליו
אבל כבר הסתמן כדבר הגדול הבא. סולומון נכנס לייצור וכץ לשיווק, שבימים ההם קראו
לזה מכירות. תוך ארבע חמש שנים כל אחד מהם עמד בראש המחלקה שלו, ולמרות שהם לא היו
המנכ"לים, היה ברור שהכול על הכתפיים שלהם. ואז", המשיך רועי לקראת השיא
הצפוי, "התחילו לקרות דברים משונים. המפעל המשגשג התחיל להפסיד, מחירי חומרי הגלם
קפצו, לקוחות החלו להתלונן על פגמים ולהחזיר משלוחים שלמים, תקלות השביתו מכונות
לשבועות. בסוף הקיבוץ התחיל לממן את המפעל מרווחים של ענפים אחרים".
רועי חיכה שאשאל משהו. שתקתי.
"הביזיון הרתיח את החברים. הצניחו מבחוץ מנכ"ל או
שניים מהשוק האזרחי. כולם נפלטו אחרי שניים שלושה רבעונים. עין תבואה שקלו לסגור
את הבסטה והציעו את המפעל למכירה. באו והלכו קונים, מקיבוצים אחרים ומבחוץ. בסוף
נמכרו המכונות וחומרי הגלם לאיש עסקים מחיפה, אחד בשם אהרון מזא"ה. כולם חשבו
שהגבנון כבר לא יטריד".
"עכשיו תספר לי איך הכול מתחבר ולמה שני האריות שוב מנהלים
שניהם את אותו מפעל, נכון?" שאלתי.
"נכון". רועי חייך בשביעות רצון. סוף סוף השיג התעניינות
מצדי. הוא המשיך את הסיפור לאט, מותח ככל האפשר את שניות התהילה, "עכשיו שני
האריות עוזבים את גוב הקיבוץ, שלקח מהם את חיית המחמד שטיפחו. חודשיים אחר כך
נחוגות שתי חתונות, בהפרש של שבוע זו מזו, באולמות צנועים בחיפה. ומתברר שאחת
הכלות, מישהי בשם נוגה מאז"ה, היא בתו של מי אם לא אהרון מזא"ה, הרוכש
האלמוני של המפעל הקיבוצי. והחתנים, לא צריך לציין, שניהם גברים מהסיירת, מאריות
גברו!"
חייכתי חיוך טיפשי.
"ובאותו הזמן בעין תבואה הקיבוץ כמרקחה", המשיך
רועי. "כל הבוקי סריקי שנאמרו על שני האריות כמחריבי ומהרסי המקדש מבפנים
הסתברו כנכונים. עכשיו ברור שהגַיִס החמישי עבד שעות נוספות. אז מה לעשות? איך
לנקום? הקיבוץ מצא את הפתרון האולטימטיבי, פתרון שקיבוצים באשר הם מתמחים ביישומו:
החרפה והדראון נקברו כמו תמיד בגנזכי הזיכרון הסוציאליסטי הקולקטיבי. הם פשוט לא
עשו כלום והתפללו שהכול יישכח במהרה".
רועי התרווח בכיסאו הבלתי נוח בעליל והיה מרוצה מעצמו.
"ומאיפה השגת את האינפורמציה?" שאלתי.
"מאיש מכירות ממורמר, שראה את כל הלקוחות הגדולים
פונים פתאום למפעל המחודש, אחרי שבמשך שנים הוא ניסה לשמור עליהם ולמד בעל פה את
הצרכים והקפריזות שלהם. ושם במפעל החדש הם מקבלים למרבה ההפתעה את אותה התוצרת,
מוזרקת דרך אותן תבניות, שבקיבוץ הוציאו בעיקר נפלים, למרות כל המאמצים והעבודה
מסביב לשעון. יותר מזה", רועי המשיך, "עם התגברות הביקושים הוצעו משרות
ב"כפירים בע"מ" למספר עובדים לשעבר מהמפעל בקיבוץ. כמעט כולם קיבלו
בתודה את ההצעה. חלק מהם התקשו להסתכל אחד לשני בעיניים כשנפגשו בשבילי המשק, והם עזבו
את הקיבוץ לטובת מגורים קרובים יותר למעוז הקפיטליסטי החדש של משפחת
מאז"ה".
"זאת אומרת שהמניות נשארו אצל אבא של נוגה?"
"כן. ואחרי שהוא מת נוגה ירשה את כל החבילה".
"ומה יש לאריות אם הבעלות לא שלהם?"
"קודם כל היא במשפחה, לפחות של אחד מהם. חוץ מזה, הם
המנהלים בפועל ולב לבו של העסק. בלעדיהם המניות לא שוות הרבה, בשביל מי שלא יודע
להפעיל את המפלצת. ואל תשכח, במשך הרבה שנים שניהם קיבלו משכורות מכובדות, זהות
דרך אגב, ובונוסים על בסיס הצלחה לפי
מתכונת שנקבעה על ידי אבא של נוגה בעודו בחיים. המתכונת עובדת עד היום ומאפשרת
לשתי המשפחות חיים נוחים מאוד".
"ומי אמור לרשת את המניות?"
"למרות שהראיות הפתולוגיות מצביעות על לידה מתישהו,
אנחנו לא מכירים יורש. ניסינו גם לאתר צוואה, בינתיים בלי תוצאות, כך שכרגע שאר
הבשר היחיד הבא בחשבון הוא החבר שלך, אריה כץ".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה