רציתי מישהי רצינית, כזו שאומרים עליה: זותי, עומדת כששתי רגליה על הקרקע.
למה רציתי מישהי כזו? אולי בגלל הסחופת שיצאתי עמה. הן כולן רוצות "מישהו רציני".
אבל למה, לעזאזל, הן מתכוונות.
למישהו שנמאס לו. שהתעייף מנוודות. שרוצה לשבת תחת אלונו.
למישהו שיישב במסעדה ויזמין מנה ראשונה. וגם את כל השאר.
וכשהוא יזמין הוא לא יחשוב אפילו פעם אחת על צבע התחתונים של המלצרית.
הוא לא ידמיין אם הם עשויים ממשי לבן.
או חוטיני אדום.
אבל כששתי רגליה על הקרקע, איך היא תתפשט?
יש כאן בעיה טופולוגית איומה.
היא לא יכולה לפשוט את מכנסיה אלא רק את מה שמעל החגורה.
(מישהי עדיין בחצאית/שמלה?)
אז למה לרצות מישהי כזו
אין לי משאלת התנזרות.
מזל שיש לי חופש להתבטא
קיבלתי חופש דִבּוּר
הבטיחו לי שבקרוב אקבל גם את החופש לחשוב
תהיה תוכנית ריאליטי שבה אוכל לחשוב
לחשוב מול קהל
כמו שתמיד רציתי
ואז חשבתי כמה אנשים ירצו לצפות בי חושב.
המונים?
אחוזי הצפייה בודאי היו כפולים אילו הייתי חושב
כשאני מחובר לכיסא חשמלי
ומישהי רצינית, כזו ששתי רגליה נטועות היטב בקרקע
הייתה מנהלת שיחה אתי בזמן
שהייתה משתעשעת במפסק החשמל
היא בטח הייתה מנצלת את זה
שאני לא שומע כל כך טוב
והייתה ממלמלת
או סתם מדברת בשקט רב
ואני הייתי תוהה אם היא מספרת על כך שבבוקר קנתה קוטג' במכולת
או מתארת כיצד איבדה את בתוליה
ואמנם
ציור: הדס אורבך
רשומות
