רשומות
הימים המשיכו להתקצר. אחרי ראש השנה (דגים
טחונים ומגובבים לקציצות שוחים במקפא ג'לטיני שהוכן מעצמותיהם; ויכוח טלפוני חנוק
על הגדרת העתיד עם אימא עצבנית שחרדה לגורל יקיריה; טלפון משמח מאחות צעירה ואהובה
בעיר רחוקה; חזרת בוערת המנסה להפשיר צינת רוחות סתיו) ראלה חשבה שהגיע הזמן לדבר
עם אריה סולומון.
שמחתי. מאז הפגישה עם אריה כץ לא ראיתי אותה.
נפגשנו בתחנה ומשם התקשרנו לסולומון וביקשנו
להיפגש איתו. ניכר היה מקולו שהוא מעדיף שיעזבו אותו לנפשו. תחנת המשטרה היא מקום
מאיים. בבית ישבה אביגיל, שאת נוכחותה בפגישה ביקשנו למנוע, ובמפעל רבץ אריה נוסף.
קבענו לחצי שעה אחרי גמר העבודה בפאב חיפאי בעיר התחתית. שיערתי שבשעה כזאת עדיין
לא יהיה קהל רב.
ראלה ואני ישבנו ושיחקנו בפנכת בוטנים כשראינו
אותו מהסס בכניסה. החווינו לו בידינו. זה היה פשוט, לא היו אנשים זולתנו בפאב
הנטוש עדיין. סולומון התיישב בארשת מודאגת, אותת למלצרית הגלמודה שכל מעייניה היו
באורחים היחידים והזמין לעצמו בירה בלגית. אחרי לגימה עמוקה הביט סוף סוף גם בנו.
כוסות של שליש מהחבית הזיעו לפני ראלה ולפני. נדברנו על שתיקה כאסטרטגיה ראשונית.
סולומון הביט מהורהר בנוזל המתמעט בכוסו. משראה כי הכמות בכוסותינו שלנו עדיין בתחילת
דרכן, הזמין לעצמו משקה נוסף, הפעם ויסקי אירי. רק אחרי שהמלצרית דישדשה בחזרה לכיוון
המטבח, ואחרי טעימה ראשונית ממי החיים האיריים, נשא אלינו את פניו ואמר, "יש
גם משהו שרציתם לדעת?"
ראלה, שאחרי חצי בירה בלבד בפאב אפלולי נדמתה
בעיני יפה עד כדי סכנה לבריאותי (ראלה - לארה, אולי לזה התכוונו הוריה?), ירתה מיד,
"כץ ידע על הרומן שלך עם נוגה?"
סולומון לא ניסה אפילו להכחיש. הוא הביט בה
בתדהמה וכאב. "אבל מאיפה..." התחיל ולא המשיך. ידו התרוממה מאליה
והחליקה על רעמה דמיונית. אחרי דקה החליט לשתף אותנו. "בוודאי שידע. כולם
ידעו. יצאתי עם נוגה בתקופת הצבא. כץ היה אז מתראה בחשאי עם אביגיל. הוא משום מה
לא רצה שהקטע ביניהם יהיה מטרה לרכילות שכל חייל יוכל לבחוש בה וביקש ממנה שתשמור
בסוד את העובדה שהם זוג. אחרי השחרור נסענו נוגה ואני לשנה לאירופה, היעד שכל
תרמילאי הדור שלנו חלמו עליו. כשחזרנו כבר לא היינו זוג. במשק נודע לי כי כץ
ואביגיל נפרדו חצי שנה קודם".
"ומאז למרות שהיו נשואים שאלת אותה לפעמים
מהשותף?" שאלתי.
"מה פתאום", נעלב סולומון. "אפילו
לא פעם אחת... למרות שבעצם זאת היתה זכותי".
"הילד?" שאלה ראלה.
שוב תקף את סולומון רטט קל בנחיריו. הוא הישיר
עיניו לראלה כאילו היה מוכן לשאלה.
בקול עמוק ואפלולי, כמעט בלחישה, אמר:
"קבור בפרובאנס. בבית קברות כפרי ישן. לא רחוק
מאלבר קאמי".
הכאב הכלל לא אקזיסטנציאליסטי נמשך ויצא ממנו
כנהר אפל. ראלה ואני נעטפנו חרף רצוננו באווירת נכאים. ראלה גמעה את שאריות הבירה
שלה וקמה. יצאנו יחד מהאפלולית כשאנו מותירים את סולומון מאחור לבדו עם הרהוריו.
בחוץ נשמעה צפירה קצרה מאזור הנמל. השמים קדרו במהירות. רחוב העצמאות החל לשנות את
פניו מקדחתנות עסקית יומית לרחוב של אלכוהול, שתן ואהבה הנקנית תמורת שטר תקילין.
"מאיפה ידעת?" שאלתי את ראלה אחרי
שהנעתי.
"לא ידעתי, אבל גם לא היה לי מה להפסיד. ניחשתי
מדוח הנתיחה. מקסימום הייתי נחשבת לשוטרת שלפנית וחסרת טאקט".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה