רשומות
השידוך
שרועי יזם הניב תוצאות מיידיות. בצאתי מחדרו, ראלה יירטה אותי. בתובענות שלא הכרתי, בקול רם יתר על המידה ובנוכחות שני שוטרים אחרים, היא קראה, "איגור,
בוא לחדר שלי".
"זו הפעם השנייה שאת אומרת את שמי. כשאכלנו ביחד הייתי 'אתה' ", ציינתי כשהתיישבתי בחדר שעל דלתו היה כתוב ראלה אלון. ראלה שתקה.
"חשבתי שאת לא יודעת אותו", המשכתי. ראלה המשיכה לבצע אקט שתיקה במשקל כבד.
"גראונד קונטרול למייג'ר טום, האם את שומעת אותי? עבור", ניסיתי גישה מחויכת. ושוב הצלחתי לא להצחיק.
"אתה צבר כמוני", פנתה אלי, "אז מאיפה איגור? לא אימא ולא אבא שלך באו מרוסיה, וגם לא ההורים שלהם".
התרשמתי
עמוקות. יותר מכל הוחמאתי מכך שראלה טרחה עד כדי אודות ירידה לחקר עץ המשפחה הננסי שלי.
"הורי הכירו בקונצרט של סטרווינסקי, ואני הגלעד לאהבתם".
כעת
גילתה ראלה סימני עצבנות קלים. בקול שכלל בחובו נימה מתנצלת אמרה, "אתה
יודע כמה קל היום לשלוף מידע. קצת משרד הפנים, טיפונת בית התפוצות - כולם נידבו מידע פרט לרועי, ואחר כך הוא ניצל את הרגע ששאלתי אותו עליך כדי לנסות לברר אם אני מרגישה אליך משהו, וכשלא עניתי לו הוא תקע לי את התיק שהוא ידע שאני לא אוכל לעבוד עליו בלי להיתקל בך".
"ומה את מרגישה?"
"אני כועסת עליו שהוא מנסה לשחק בלהיות אלוהים".
"לא ראלה, מה את מרגישה כלפי?" שאלתי בשקט.
"אני מודאגת", אמרה.
"אם ככה אז אני דורש בדיקת רקמות, וחוץ מזה הייתי במילואים", ניסיתי להפיג את המבוכה.
ראלה
לא חייכה.
"גם אני מרגיש משהו ומבקש להכיר אותך לפני שאני קורא לו בשם".
"לא כדאי לך להתעסק איתי. כל מי שהיה איתי ונפרד ממני גמר בארון".
"את הטיפוס הנקמני?" שאלתי.
"אולי, לא היתה לי ההזדמנות לגלות, אבל בטוח שמי שעזבו אותי לא נהנו מהבדידות זמן רב".
"לי זה לא עושה כלום. להפך, לדעתי מי שמאמין באמונות טפלות מביא על עצמו מזל נאחס".
"טוב, הוזהרת".
"ואולי מי שזנח אותך גילה שאין טעם לחייו בלעדיך?"
"אם אתה אומר".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה